"ישראל השנייה", הסדרה התיעודית שיצר אבישי בן־חיים בחדשות 13, נגעה בכמה מהנקודות הרגישות והחשופות ביותר בחברה הישראלית. בן־חיים מסרב לשחרר את הקשר הגורדי, העמוק, בין הזהות העדתית והחברתית ובין הזהות הפוליטית, והקשר הזה מסביר הרבה יותר מכפי שנוטים לייחס לו.
בשמאל הממסדי מקבלים את טענותיו בזלזול מופגן; הכחשת הגזענות האנטי־מזרחית מושרשת בממסד הישן. הדור הצעיר של השמאל, החילוני והאוניברסליסטי, ירש ושכלל את התיעוב כלפי מי שמחריבים את חלום ברלין הקוסמופוליטי, את האדנותיות כלפי יושבי הפריפריה, הרוחשים כבוד ללאומיות, למסורת ולדת, ובעיקר את הבוז כלפי המזרחים ש"מצביעים למי שדופק אותם". ההתעקשות של בן־חיים להאיר את הפינה המוכחשת הזאת, מטריפה את המבקרים והצייצנים - ובכך חושפת עוד יותר את יהירותם.
אני מבקש להציע פרשנות נוספת לתזה של בן־חיים, ונקודת המוצא לה היא בן־שיחו בפרויקט התיעודי. ברוך קרא לכאורה מוצב שם כדי לאתגר ולהתפלמס עם התזה של בן־חיים כקולגה, אבל קשה להתעלם מרכיב נוסף בזהותו הפומבית: היותו אחד העיתונאים המזוהים יותר מכל עם מערכת המשפט במאבקה נגד "אויבי שלטון החוק". בן־חיים משתמש במושגים "ישראל הראשונה" נגד "ישראל השנייה", אבל כשברוך קרא שם, איש המנגנון, אי אפשר לדלג על הנוכחות הכבדה של "הפקידות" נגד "העם".
זה במידה רבה מהדהד היטב למבנה הפוליטי העכשווי. כחול לבן היא מפלגתם של הפקידים, הפלטפורמה הפוליטית שהעמידה עצמה לשירותן של האליטות המונהגות בידי שי ניצן ודינה זילבר, נאמניו של האדמו"ר ברק. זו מפלגת האלופים והניצבים ויוצאי ההסתדרות, שהמערכת אילפה אותם; מפלגת "הממלכתיים" שאמורים "להציל את הדמוקרטיה".
מנגד - הליכוד; מפלגת העם, הפלטפורמה הפוליטית שמשנות ה־70 שוקדת על שילובם של חוטבי העצים ושואבי המים במנגנוניה, ויצרה מערכת של דמוקרטיה תחרותית שהביאה את נציגי "ישראל השנייה" מהסניפים בשכונות לכנסת ולרשויות המקומיות. מאיר שטרית, מקסים לוי, פרוספר עזרן; אלה רק מקצת השמות. אין ספק, לצידם, ובמידה רבה "לפניהם" בסדר הירושה, פעלו ה"נסיכים" - ביטוי מניפולטיבי שנועד להדגיש למי שמורה המלוכה. אבל בחלוף השנים התגלה שהנסיכים יודעים לשיר את המנון בית"ר, אבל התרחקו אידיאולוגית: חלקם, כמו דן מרידור ורוני מילוא, קרובים היום לפתרון שתי המדינות יותר מהאגף הניצי הוותיק של מפלגת העבודה. אבל חשוב להבין: החבורה הזו לא נטשה על רקע אידיאולוגי, אלא על רקע סוציולוגי; זו נטייתם לאליטיזם שדחפה אותם החוצה. בוויכוח בין בן־חיים וקרא, הם באופן מובהק בצד של קרא; של הפקידות, של האליטות. אין פלא שהם כיום הדוברים הרהוטים ביותר של תזת "אובדן הממלכתיות".
הליכוד של היום צריך לייצר מלכים ונסיכים שהם שליחי העם, ושתפקידם להיות סוכני השינוי של החברה בישראל. השאלה המרכזית היא מי ישלוט: הדמוקרטיה של הפקידים הממליכים עליהם את אנשי המערכת הדומים להם - או הדמוקרטיה של העם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
