לא רק קיום פסטיבל דוקאביב בירוחם הוא סימן לשינוי ביחס לפריפריה, אלא בעיקר החומרים שבו • לא עוד תיאור החיים כגחמה וקוריוז, אלא ככאלו ששווה לחיותם במלואם ובמקומם
הכניסה לירוחם מחלקת אותה בין עתיד לבין עבר. בקצה כיכר "אגם ירוחם" מבליח שלט דהוי המציע וילות בפחות ממיליון שקלים. שדרה רחבה ומהודרת מתפרשת הלאה. מימין חומת וילות ישראליות, פרגמטיות יותר מיפות. אפורות לאורך, מרפסות צל לרוחב, בתי משפרי דיור, ומסוגלי דיור, בירוחם תחתית. מהצד השני של הרחוב, הכבישים נקראים על שם המפעל שבסופם. רחוב פריגו, סמטת אמיליה. ומה יקרה אם ייסגר המפעל? האם יישאו הרחובות את שמו כהנצחה?
שם הרחוב שבו אני נוסע - צבי בורנשטיין - מנציח טייס שנהרג בשירותו הצבאי. אביו משה הקים את מפעלי טמפו בירוחם, המפעל כלכל את תושבי העיר, ואלו הכירו תודה למשפחת בורנשטיין בקריאת שם הרחוב הראשי של העיירה על שם החייל שנפל. מאז המפעל נסגר, השם נשאר.
צילום: יח"צ
הדרך עולה כלפי ירוחם עילית, שפעם היתה שם נרדף לעיירה המתפתחת בקצה המדבר. היום פארק ירוק שובר את הדימוי השחוק. ילדים משחקים לעת ערב, אימהות דוחקות עגלות. ומעל הכל, בקצה הגבעה, מיתמר פסל "הזהות" של עזרא אוריון. שני עמודי בטון לבנים הנמשכים מעלה, יוצרים שער שלא נסגר עד השמיים.
בשלל סיכומי העשור, חסרה לי התייחסות לשינוי העומק שעברה הפריפריה העולמית והישראלית. לפני עשור דשדשה הפריפריה כשם נרדף לארץ גזירה, אולם שלל שינויים כלכליים ותרבותיים אשר ננטעו בתחילת המאה ה־21, הבשילו ויצרו עשור שבו הובנתה הזהות הפריפריאלית כאחרות, במובן הטוב של המילה. התהליך טרם הושלם, יש עוד מרחק לעבור כדי ליישר קו עם המרכז. בעיקר מבחינת השירותים שמקבלים תושבי הפריפריה. אך ההפנמה שהעתיד נמצא בריחוק הקרובים ובקירוב הרחוקים, חלחלה אל לב המיינסטרים. זה התחיל עם לימור לבנת, והגיע לשיאו בתקופת מירי רגב כשרת התרבות. כמחפשי שלל רב, אצו רצו גופים שונים אל משרד התרבות והציעו תוכניות ומכולות אמנותיות, שעימן קיוו לצאת ולכתת את רגליהם ברחבי הפריפריה, תהיה אשר תהיה, כל עוד מישהו משלם.
נכון, בין השועטים היו מאחזי שוליים, קופצי עגלות וסוחרי דובים מרקדים. אך התנועה הכללית פילסה את השביל הנכון, וכיום הפריפריה זוכה לשפע תרבותי רחב וגדול מתמיד.
פסטיבל דוקאביב לקולנוע דוקומנטרי פעל במשך שנים בתל אביב וביפו. בזכות עבודה מוזיקלית שיצרתי לסרט, הוזמנתי פעם לאירוע ההשקה. לא קראתי מראש את המדריך למינג־לי ולחיינד־לך, ובזמן ההמתנה ברחבת רחוב הארבעה התבוננתי בנוכחים. חשתי רגיל בקרב מרגלים אשר נשלחו לתור את הארץ עם מצלמות, ועתה שבו אל חללית האם לספר במוזרות ושונות ארצות קרובות־רחוקות, מספרים את דיבת הארץ שמעבר - ארץ מקיאת יושביה. מה לי ולאוכלי הלוטוסושי האלו, תהיתי.
צילום: דויד פרץ
שנים חלפו מאז, היום יש סושי מעולה בדימונה, וזה כמה שנים שפסטיבל דוקאביב זנח את מגבלות נחל איילון, ומדי שנה מתקיימים פסטיבלי משנה במעלות תרשיחא שבצפון ובירוחם, ערד וחורה אשר בנגב.
כפי שחושפת התוכנית האמנותית של הפסטיבל הנוכחי, השינוי המהותי שהתחולל בו גדול מהנסיעה אל קצוות הארץ. לא מדובר כאן בקרקס נודד העולה דרומה כדי להקרין פלאים מארצות רחוקות עבור בני הארץ הקרובה. כמה מסרטי הפסטיבל השנה עוסקים בתושבי ירוחם בצורה ישירה. רואים ומראים אותם לא כגחמה ולא כקוריוז אלא כחיים מלאים, שגם אם מתקיימים במרחב אחר, הרחק מעין המרכז, אלו חיים ששווים תיעוד, וחשוב מכך, חיים ששווה לחיותם במלואם ובמקומם.
בוקר או ערב, אם אתה רעב בירוחם, מתישהו תמצא את עצמך במרכז רחוב צבי בורנשטיין, במאפיית אללוף. בפעם הראשונה שלקחתי מהם כמה בורקסים התרשמתי מהמפגש הייחודי שהתחולל על שקית הנייר של המאפייה. מצד אחד דמות בן־גוריון הזקן, ומן הצד השני חותמת הכשר ״יורה דעה״ של הרה״ג מחפוד המקפיד. הגאווה שבה נשא שם המקום את שנת היווסדו אינה ייחודית למאפייה, אך כשמצרפים לזה את הלוגו ״גם הנגב עוד יהיה פורח ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח״, קל להבין שמדובר במאפייה שהולכת מעבר לחמלת הלחם, ומבקשת את זהות המקום.
הסרט ״זיעת אפך״ של שלומית עיטם, מספר את סיפורו של בעל המאפייה הראשונה בירוחם - חיים אללוף. הסרט ״צלילים מהעבר״, מאת יאיר פלקר, מתעד את חייו ועבודתו של האמן יגאל דן, מיוצאי הודו בישראל, מוזיקאי המשמר ומעביר הלאה את מסורת הנגינה של כלי ההקשה ההודיים. יחד עם הסרטים ניתן למצוא גם אירועי תרבות מקבילים המתרחשים סביב הפסטיבל, שבהם מרתקת במיוחד התערוכה בטרמינל עיצוב בירוחם - ״לחיות ביופי ובשלום״. התערוכה מציגה את עבודתו של סמיון טבריה, תושב ירוחם, מהנדס בניין וממציא, מיוצאי אוקראינה, שבגיל 90 יוצר סרט מציאות מדומה בדירתו. בסרט של ערן שפירא, חושף סמיון את חזונו להקים אנדרטה פנטסטית וצבעונית שתזהר למרחקים, ותנציח את זכר חיילי הצבא האדום (הווטרנים) שניצחו את הנאצים.
צילום: דויד פרץ
אני יוצא מירוחם, טעון שבחים לאנשי דוקאביב, שהחכימו, ולא רק שהדרימו, יצרו מסגרת דוקומנטרית שמציגה גם את המקום שבו מתקיים הפסטיבל במלוא הדרו ויופיו. נקווה שבשנה הבאה ינצלו תושבי הפריפריה את הכניסה החופשית לאירועים, והאולמות יתמלאו עד תומם.
ביציאה מירוחם עילית אני חולף שוב מול פסל "הזהות", חושב על האנדרטה שסמיון חולם להקים לצידה. מיקומם של המונומנטים האלו מעלה בי שאלות על הזמן והמקום, וכיצד באים בו לידי ביטוי מרכיבי הזהות השונים. "אבא, פסל הזהות זה בגלל הזיעה שהשקיעו כדי להקים את הפסל, או זהות מלשון זהה - שזה דומה, כי יש שני מגדלים בפסל, וכל אחד מזדהה עם השני?" שואלת בתי הקטנה, ואני תוהה כמה זהות נבנית מזיכרון העבר שאנו בוחרים לראות כחשוב, כמה היא מרחב שינוי אינסופי ולא פוסק של הזדהות, כפי שמציע הפסל הפתוח של עזרא אוריון, בפרשנות בתי.
רגע לפני שאני פונה ימינה אל הכביש המוליך לבאר שבע, אני מבחין שבזווית העין, מבעד לעצי האורן, מסתתר לו סניף ארומה. אני מתקרב כדי לגלות שהמקום חשוך ונטוש. אני ממשיך לנסוע ומהרהר באדמו"ר מאיר אריאל זצוק"ל שחשב ש״כל העניין הוא רק לשתות משהו קר בלב מדבר״, עד שהגיע לירוחם ופגש במקומית שהבהירה לו שעם כל הכבוד לתרבות המערב, אמריקה זה לא כאן.
אם שם באמריקע, הביטוי המערבוני לתיאור עיר קטנה הוא "עיר של רחוב אחד", בישראל של המאה ה־21, הביטוי האמיתי ליחס שבין אוכלוסייה ורמת העירוניות ראוי להימדד ביחס שבין כמות הפסטיבלים וסניפי ארומה לנפש. ואולי צריך לעדכן את שירו של אריאל ולהציע, שכיום כל העניין הוא לדון בסרט דוקומנטרי על ירוחם בעודך שותה אספרסו חם בלב מדבר.
משפטים שאנשים אומרים
מודיעין
א: ובכן, רציתם סיור בטבע? הנה טבע.
ב: זה טבע? זה נראה כמו מזבלה?
א: חמודה, זה טבע עירוני...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו