הריבית תשוב לעלות • כדי להישאר ברמת החיים הנוכחית נצטרך לעבוד יותר • ופוטנציאל הצמיחה הטמון בקרב אוכלוסיות החרדים, הערבים ומעלימי המסים • העשור החדש - האתגרים
פרופ' ישעיהו ליבוביץ הגדיר "נביא" כמי שיודע מה אמור לקרות. ואכן, ברמה מסוימת יש תהליכים ותוצאות שניתן לצפות בכלכלה ללא שמץ של מיסטיקה. כך, למשל, לא צריך להיות נביא בשביל להבין שבעשור הבא הריבית תשנה מגמה, ואני לא מדבר על הציפייה להורדת ריבית נוספת בטווח הקרוב, אלא לעליית ריבית בארץ ובעולם, אם מסתכלים בטווח של עשור. זה מתבקש, מכיוון שלכסף יש מחיר והוא יכול להיות אפסי, או שלילי, אבל רק למשך זמן מוגבל.
נכון, זה נראה מופרך כעת, כי הציפיות החזקות ביותר שלנו מונעות מתקוות ומפחד משינוי. הציפיות הללו מרחיקות מהזיכרון שלנו את שנות ה־90, שבמהלכן חיינו בסביבת ריבית של 17% ולא יכולנו לדמיין סביבת ריבית חד־ספרתית.
את העשור שהסתיים ב־1999 סיימנו בריבית של 11.2% ואת העשור הקודם, בדצמבר 2009, סיימנו בריבית של 1% - ריבית נמוכה פי 11 מהעשור הקודם, אך גבוהה פי 4 מהריבית כיום. אבל עכשיו נראה לנו שהריבית גבוהה מדי, וכולם יודעים להסביר למה היא חייבת לרדת. מי שרואה קצת יותר רחוק מכמה חודשים קדימה, מבין שהריבית תשוב לעלות, כי ריבית אפסית אינה שונה מחיים בהקפה, על חשבון העתיד.
הריבית הנמוכה היא חלק מניסוי חברתי, חסר תקדים בהיקפו, ללוות כסף מהדורות הבאים. לא רק סכום החובות האבסולוטי של מדינות העולם הוא שיא חדש, אלא בעיקר היחס בין היקף החובות הללו לתוצר העולמי הגולמי, שעומד כעת על חובות בסכום הגדול פי 2.5 מהתמ"ג העולמי.
נהוג לומר שבורא עולם מתאים את גודל הצרות ליכולת לעמוד בהן, אז במקרה הזה הבנקים המרכזיים נאלצים להתאים את הריביות ליכולת הממשלות לעמוד בהן - שהיא בערך אפס. אז איך העניין אמור להיפתר? נוסף על משבר אשראי עולמי, שכנראה נחווה בשנים הקרובות, צריכה להיות או עלייה בצמיחה העולמית, או ירידה ברמת החיים. במילים אחרות, כדי להישאר ברמת החיים הנוכחית נצטרך לעבוד יותר, או נכון יותר לומר - לייצר יותר.
משברים גדולים בעולם נפתרו לא פעם באופן לגמרי לא צפוי, על ידי שינוי שיטת המשחק. רגע לפני הצפת הערים הגדולות באירופה בגללי סוסים, החלו לעלות לכבישים כלי רכב ממונעים. מי שעקב אחרי התפתחות תנועת כרכרות הסוסים לא היה יכול להכניס למשוואה הזו מכונית ממונעת.
גם כיום, לו כל העובדים במשק היו מגיעים למקום עבודה מדי בוקר, התנועה בכבישים לא היתה מתאפשרת. אלא שהתפתחות תקשורת האינטרנט מאפשרת עבודה מהבית ליותר ויותר עובדים. גם זה הוא שינוי שלא ניתן היה לצפות לפני שנות ה־90.
חובות ודמוגרפיה
היקף החובות בארץ ובעולם קשור במידה רבה למשתנים דמוגרפיים. אחד מהם מכונה "יחס התלות" - היחס בין גודל האוכלוסייה העובדת במדינה - לגודל אוכלוסיית הילדים והמבוגרים מעל גיל הפרישה. במדינות המפותחות בעולם היחס הזה עומד על 1:2, או 50% - על כל עובד יש שני בני אדם במדינה שאינם בגיל העבודה. בישראל יחס התלות עומד על כ־65%, בעיקר בגלל גודל האוכלוסייה הצעירה.
אלא שבתחזית הזו ניתן לראות כמה נקודות אור לישראל. ראשית, לפי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (סופיה פראן ואביעד קלינגר, מאי 2018), אוכלוסיית ישראל תמנה בתוך שלושה עשורים בין 14 מיליון ל־19 מיליון אנשים, ובתוך ארבעה עשורים היא תמנה בין 14.6 מיליון ל־24.9 מיליון.
התחזית הזו מצביעה על קצב גידול אוכלוסייה הגבוה מהמקובל בעולם. הגידול באוכלוסייה מנבא גם גידול בצמיחה ובכך הופך את יחס החוב־תוצר של ישראל לסביר יותר.
נקודות אור נוספות בנתוני האוכלוסייה שלנו נמצאות בשלושה נתונים נוספים, הנחשבים בדרך כלל כנקודות חולשה: האוכלוסייה החרדית, האוכלוסייה הערבית ואוכלוסייה גדולה לא פחות ובחלקה חופפת להן - מעלימי המסים. באוכלוסיות הללו טמון פוטנציאל משמעותי לצמיחה, לצד התחזיות לגידול באוכלוסייה. למרות שהתקשורת מדברת על קרעים בחברה, מאז קום המדינה לא היתה קרבה גדולה יותר בין החרדים לכלל החברה, ולא היה שילוב טוב יותר בין הערבים לחברה הכללית.
בוסריות בציון
השבוע פרסמה הכלכלנית הראשית באוצר נתונים מדהימים על בעלי הדירות להשקעה בתל אביב, שמהם עולה שרבים מתוכם הם בעלי הכנסות קטנות מהממוצע. חלקם משויכים לעשירונים 7 ו־8 ומחזיקים דירות להשקעה בשווי ממוצע של 2.3 מיליון שקלים. הם גם לא מדווחים על הכנסות הוניות, או אחרות.
בחלק מהמקרים מדובר בדירות שהתקבלו בירושה או במקרים כשרים אחרים, אך בחלק מהם - כנראה מדובר ב"הון שחור", שבהיבט החיובי שלו הוא קודם כל "הון" שקיים באופן לא מוצהר ויכול להסביר חלק מהחובות במשק, שבלעדיו הם נראים גדולים מדי, ביחס להכנסות המוצהרות.
בתוך מגוון האתגרים הגדולים במיוחד העומדים בפני מדינת ישראל - האתגר הגדול ביותר העומד בפנינו הוא המעבר מחברה יזמית לחברה בת קיימא. "סטארט־אפ ניישן", אומת הסטארט־אפ, מכוונת להמציא עצמה בכל יום מחדש. זה שירת אותנו באופן מושלם ואפשר לנו להתגבר על העובדה שהיינו מחוסרי תשתיות ופעלנו בחוסר ודאות גבוה.
אלא שההתנהלות הזו פגעה בפיתוח כישורי הניהול בישראל. כולנו מכוונים יוזמה וארעיות. חברות ממציאות עצמן ומייד מעמידות עצמן למכירה, בדרך כלל למדינות שיש בהן תרבות ניהול.
בעוד אנחנו מורגלים להתגאות בכושר האלתור שלנו, בעולם המומים מרמת הניהול שלנו. ארגון המדינות המפותחות ה־OECD מדרג את 35 המדינות החברות בו במגוון משתנים. בדירוג "איכות הרגולציה" - ישראל וטורקיה סוגרות את הרשימה, כך גם בשורה של דירוגים הקשורים ל"קלות עשיית העסקים" במדינה ו"נגישות השלטון לחברות".
גם המשבר הפוליטי שהביא אותנו לסבב בחירות שלישי קשור בחלקו לעניין זה, לבוסריות של החברה הישראלית המתחדשת בציון. ברקע יש מחלוקת רעיונית בין מי שמבין את מהות הדמוקרטיה כמשמעה, כ"שלטון העם" - תפיסה המתבססת על ההנחה שאין להשכלה, להון או לתרבות מסוימת יתרון בבחירות לחיי הזולת, לבין תפיסה פטרונית הפוכה לזו.
הוויכוח הרעיוני הזה לא מתקיים במסגרות ראויות, כמו "מכוני חשיבה" ומסגרות חברתיות המקובלות בעולם, והוא מוצא בעיקר ביטויים אלימים, של כפייה הדדית. כמו כן, אנחנו לא מודעים מספיק לחוסר הידע שיש לנו בעניין. אנחנו לא יודעים לנהל וכחלק מזה הרגולציה שלנו לקויה ואנחנו לא משכילים למצוא את המבנה הנכון של המערכת השלטונית, שתאזן בין הכוח הראוי לנבחרים - לבין הכוח הביצועי והאסדרה של הפקידות והאכיפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו