האזור החשוך בתחנת הרכבת של וושינגטון סיפק הזדמנות מצוינת לבחור הגבוה שזיהה את הכיפה שלי. הוא לבש חולצה משובצת והיה לו שיער ארוך ומתולתל. "פרי פלשתין, פרי פלשתין", צעק והתקרב אלי. נדרכתי והתעלמתי כאחד. למזלי, הוא המשיך במפגן רק עוד כמה שניות והלך לדרכו.
שוטטתי חבוש כיפה בעשרות ערים בעולם, אך זו היתה הפעם הראשונה שהסממן היהודי הכניס אותי לאזור הסכנה, וברור שהאירוע שחוויתי בחודש שעבר הוא עוד תקרית בתוך נחשול שלא ניתן עוד להתכחש אליו. יהדות אמריקה תחת מתקפה.
יהודים מותקפים בנשק קר ובנשק חם, בידיים חשופות או בקללות בוטות, באור היום או בחשכת הלילה. הם מותקפים ברחוב, בבתי הכנסת וברשתות החברתיות. ההתפרצות אינה נקודתית או מקומית. בחוף המזרחי, בחוף המערבי ובתווך שביניהם, יהודים בסכנה רק כי הם יהודים. זה לא היה כך באמריקה לפני עשר שנים, אבל זו בהחלט המציאות של היום. אין עוד טעם להעמיד פנים.
החדשות הרעות עוד יותר הן שאנו רק בתחילת הגל. עקומת הפעמון של הקיום היהודי בגלות מספרת סיפור ברור: מתחילים מלמטה, מגיעים לפסגה ואז מתרסקים לתהום באלימות מבהילה. כך קרה בספרד ובגרמניה, במצרים ובאנגליה, בפולין וברוסיה, בפורטוגל ובעיראק, וכן הלאה. אחרי תור הזהב מגיע תור השנאה. זהו סדר האירועים המצפה לאחינו ולנו בארה"ב. זהו הגורל היהודי שרק הציונות הציעה לו חלופה.
מהעוני והדלות בשכונות עוני, טיפסו צאצאי המהגרים היהודים לכל עמדות המפתח בארה"ב - בפוליטיקה, בתקשורת, בעסקים, בתרבות, בטכנולוגיה. בנקודה הזו, כך מלמד העבר, מתפתחת השנאה. והשנאה הזו כבשה זה מכבר את האליטה האינטלקטואלית בארה"ב, התפשטה לשכבות עממיות וקנתה לה נחלה גם בפוליטיקה - ע"ע ההתחמקות של מנהיגות המפלגה הדמוקרטית מגינוי ברור לאנטישמיות לפני שנתיים. אלה היו הסימנים המקדימים שלכולנו היה נוח לעצום מולם עיניים.
יהודי אמריקה, ואנחנו איתם, קיווינו שהפעם זה יהיה שונה, שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. אבל גם באמונה הזו הם צועדים בדרך של אבות־אבותיהם. גם אז חשבו ש"הפעם זה יהיה אחרת", ש"אחרי כל מה שתרמנו לאומה המארחת היא לא תוקיע אותנו", וש"הלקח מהעבר נלמד ולכן לא יחזור על עצמו". עד שהמציאות היכתה בפנים.
יהודי ארה"ב, למרבה הצער, יושבים על לועו של הר געש. רסיסים ראשונים של הלבה מבעבעים, מאותתים על ההתפרצות הגדולה שבוא תבוא. אולי בעוד חמש שנים, ואולי חמישים, אולי בסדרת תקריות ירי או בגל מהומות בשכונות, אולי בבתי הכנסת או במרכזים הקהילתיים היהודיים, אולי במוסדות החינוך ואולי ברחובות. יהדות אמריקה בסכנה. הגיעה השעה שהיא ואנחנו נפקח עיניים ונסיק מסקנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
