ישראל הולכת למועד ג', שבמבט ראשון נראה כמו מוצא של חידלון וחוסר יצירתיות מפלונטר פוליטי. מעל השמיים הפוליטיים מתקדרים ענני ייאוש שמורידים עלינו גשם של זעם על הפוליטיקאים. אני בכוונה משתמש בשפה ציורית, כי זה המסר העיקרי: יש למישהו אינטרס - ותסלחו לי על הסלנג - לבאס אותנו.
הכעס והאכזבה מוצדקים. המתח הפוליטי מתיש ומעיק. אבל צריך גם לקחת את הדברים בפרופורציה, החברה הישראלית חסינה ובוגרת דיה להתמודד עם זה. יחד עם זאת, צריך גם להבין שתחושת הייאוש הזו מלובה ומועצמת בידי מי שיש לו אינטרס להרעיש ולכתוש את התודעה, עד שהציבור ירים ידיים ויגיד "כבר לא אכפת לי". זה חלק ממה שכיניתי כאן לא אחת "מלחמת הרשויות". תחשבו מי נהנה מהייאוש, כלומר מי הולך לקטוף פירות פוליטיים ולטובת מי זה ישחק. ברגע שהנקודה הזאת תהיה מובנת, תראו עד כמה הבחירות האלה, מועד ג', הן קיומיות. לא פחות. הן קיומיות במובן הזה שהתוצאות שלהן, יהיו אשר יהיו, ילוו את ישראל שנים רבות.
ה"פלונטר" ומשחקי ה"כן או לא ממשלת אחדות" הפכו למסך עשן, שמאחוריו, ובחסותו, נידונות כאן סוגיות קיומיות. הראשונה שבהן היא מלחמת הקיום של מערכת אכיפת החוק, שמבינה שמה שהיה לא יהיה. כתוצאה מכך, היא נכנסת למגננה אקטיבית. זעקת השבר של מפלגת הפרקליטים רק מוכיחה שהאסימון נפל - מאהרון ברק ועד דינה זילבר, עבור בשי ניצן.
הם מבינים כעת שניצחון של הימין בבחירות הקרובות פירושו מהלך של רפורמות ואיזון יחסי הכוח בין הרשויות, וכמו כל מוקד כוח, הם נערכים להגן על הטריטוריה שלהם בכל מחיר. לאט־לאט הם רושמים הצלחה. הפעולות שלהם עד כה הצליחו להביא את הימין לבחירות הבאות בעמדת נחיתות. עוד קצת, אם כחול לבן ינצחו, ביחד עם ליברמן שחבר אליהם מסיבותיו שלו, הם יוכלו לנשום לרווחה.
החשש הוא שמה שייצרב בתודעה ובזיכרון הפוליטי הוא תג המחיר של "התגרות" במערכת, והפוליטיקה הישראלית תישא את הצריבה במשך דורות. זה לא יעזור כבר אם אחרי זמן קצר יהיו עוד בחירות והימין יחזור לשלטון; מי ירצה להתעסק איתם עוד פעם?
ובחסות המשבר הפוליטי, יש גם סוגיה מדינית. היא לא נשכחה, ואסור לחיות באשליה שחברי תל"ם יצליחו "לשמור על גנץ מימין" מול כל הגוש. בינתיים כל מה שהם הצליחו לעשות זה למנוע הקמה של ממשלה לאומית. וכשעפר שלח מדבר לאחרונה בקול רם על שתי מדינות, הכוונה היא שכחול לבן מאמצים מדיניות של נסיגה והקמת מדינה פלשתינית.
זוהי לא גחמה של פוליטיקאי שולי, אלא ביטוי של מי שנחשב לרעיונאי האסטרטגי של יש עתיד. לזה טהרני הימין נותנים את ידם. לשם מתקדם בסופו של דבר גם ליברמן, שבעלי בריתו בעולם הדתי והחרדי וברחוב הימני, הושלכו לטובת יעל גרמן, עפר שלח ומוחאי הכפיים בתיאטרון הבימה. מתישהו נדע למה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו