"עדיף להסתיר, אני יודע מי אני וגאה בזהותי, אבל לך תדע למי אני אבוא לא טוב בעין", כך אמר לי חבר יהודי אמריקני ללא היסוס רק לפני כמה ימים כשנסענו יחד לבילוי משותף ובצאתו מהמכונית העדיף להצניע בתוך החולצה את התליון עם המגן דוד שהוא נושא על צווארו דרך קבע.
אבל מה שמוצג לכאורה כאקט שולי, שלכל הפחות נועד רק כמקדם הגנה לכל צרה שלא תהיה, הוא נורת אזהרה למציאות האפלה הגוברת בארץ החופש והאפשרויות הבלתי מוגבלות - אתה יהודי? עדיף לא להחצין זאת.
כמי שגדל בארץ, לפני כל טיול לחו"ל אני זוכר את העצות הידידותיות שלא לדבר בעברית וכשנהג מונית שואל מאיפה אני להמציא שקר כלשהו. אלא שלחיות כיהודי וישראלי בארצות הברית היום מזמן את אותו משנה זהירות על בסיס יומיומי ועל תקן תזכורת תמידית שהאיום אורב שם בחוץ וממש לא עושה סימנים של היעלמות. השונאים שלנו לא הלכו לשום מקום ואל לנו לרגע לקחת כמובן מאליו את השגרה השלווה ולהתבדות שהסכנה לא מרחפת על ראשנו. באמריקה הגדולה השגרה כיום היא האיום הבלתי פוסק.
בחודשים האחרונים יצא לי לבקר בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג לרגל יום השנה לטבח הירי העקוב מדם שארע במקום. הרב וצוות ההנהלה דאגו לשנן באזניי את המנטרה "אנחנו חזקים יותר משנאה", אבל גם הודו שלתפילות חגי תשרי המתפללים נדרשו להזמין כרטיסים מראש ולעבור שרשרת אבטחה בכניסה. בבית הכנסת בסן דייגו, שם אירע פיגוע ירי באפריל, הודו בפניי לאחרונה בפה מלא שהם מתרכזים בחיזוק הקהילה לאחר הטרגדיה ובהחלטה מודעת נמנעים מלהיעתר לבקשות מהתקשורת מתוך חשש לביטחונם.
השנאה לזרים מרימה שוב את ראשה המכוער בשנים האחרונות ומזכירה כמה היסטורית לעד אנחנו על הכוונת של עוכרינו. הזמנים משתנים, הטכנולוגיה שועטת קדימה והעולם לא עוצר לרגע. אבל האנטישמיות כאן להישאר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו