אין אנרגיה בהפגנה נגד רה"מ

הפגנת היחיד של פרופ' יורם יובל אמורה להפוך לגל מחאה מתגלגל, כמו ההפגנות שבראשן עמד מוטי אשכנזי בשנת 1974. אתמול, כשהלכתי לבקר את יורם יובל באוהל שלו בגן העצמאות בירושלים, מוטי אשכנזי לא היה שם. הוא כבר עזב את ירושלים די מזמן והשתכן באחת מערי החוף. 

אבל גם יורם יובל לא לבדו. דווח שהפגנת המחאה היחידנית שלו פונתה לפני כמה ימים. אבל היא לא מגלה סימני דעיכה. היו שם כ־150 עד 200 איש בשעת אחר צהריים קרה. פגשתי ידידים מהימים ההם.

המון סיסמאות בנוסח "ביבי, שחרר". מישהי שהפגינה עוד בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה, כשכולם היו חפורים בשוחת "שקט, יורים", הראתה לי על הסמארטפון צרור חידודים קופירייטריים נגד נתניהו. "ביבי הוא הפוליגרף הכי טוב שיש - כשהוא אומר משהו..." וכו' וכו' וכו'.

אבל כן, אז הם היו צעירים. חלקם מהדור של הטרום־טראומה - כלומר, לא רצו אפילו להשתתף במלחמתם של דיין וזעירא; וחלקם חוללו את המהומה הקטנה ליד בית סוקולוב יחד עם איציק לאור, הרבה לפני ה־400 אלף. "הפגנת ה־40".

כשראיתי את הציבור התחלתי לחשוב - איך אני יוצא משם בלי ויכוחים מיותרים. זה לא היה צפוי שיהיו כל כך הרבה אנשים. הם שרו יחד שירים של פעם, אפופי נוסטלגיה ומסובכים. כאלה שרק המושקעים ביותר בתרבות השמאל המקומית מכירים.

התחבקתי עם יורם, מוביל המחאה, שסבו ישעיהו ליבוביץ' עבד תקופה מסוימת בשיתוף פעולה עם אביו של ראש הממשלה באנציקלופדיה העברית. הענקתי לו בשקית ניילון שתי פרוסות עבות של עוגת גזר מהבית. 

תוך כדי שיטוט קלטתי את הפער העצום בראיית המציאות של מפגיני גן העצמאות לעומת מפגיני רחבת מוזיאון תל אביב. זה פער שלא מאפשר ממש ויכוחים, אלא רק חיוכים נבוכים של אחווה ישראלית מאוד כללית. שידורי הלופ הממוחזרים של הפרשנים לקראת פקיעת ימי הכנסת ה־22 צפויים עד לזרא. אני מניח שבאולפנים מחלקים כבר שקיות הקאה.

במחנה של יורם יובל, שדורש את התפטרותו המיידית של ראש הממשלה נתניהו, עוד לא הצטברה האנרגיה הדרושה כדי להפוך לגורם פוליטי. גם בין המפגינים שמעתי שחסרים להם פנים חדשות, של צעירים, של מזרחים. אלה לא רושמים נוכחות, בינתיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו