"לנו עור שחור ולב לבן"

כולם מדברים על האפליה של עולי אתיופיה, ומעטים מכירים את סיפור העלייה של קהילת "בני ישראל" ההודית • הנחיתה באופקים, הגזענות בעיר האוהלים בב"ש וההחלטה לחזור להודו

אין דבר מטעה יותר מדחיקת כל אלו שאינם יוצאי אירופה אל תוך הקטגוריה ״מזרחים״. השוני התרבותי בין יהדות צפון אפריקה ויהדות עיראק גדול לפחות כמרחק הגיאוגרפי שבין הארצות. סיפור העלייה והקליטה של התימנים בישראל שונה לחלוטין מזה של יוצאי פרס, לדוגמה, ובכל זאת כל העדות האלו מצופפות יחדיו כבדרך קבע תחת אותה תווית.

אך מה גורלן של קהילות ללא קטגוריה מובהקת? האם יוצאי גאורגיה ואנשי הקווקז הם ״אשכנזים מזרחים״, או ״מזרחים צפונים?״ ואם לא די בסיבוך זה, חבר תהה פעם מדוע ״כל הזמן מדברים על מזרחיות, וההודים הם הכי מזרחים מבין המזרחים, אבל כמעט אף פעם לא מתכוונים להודים כשמדברים על מזרחיות״. 

גיאוגרפית חברי צדק. אין קהילות יהודיות עתיקות כקהילת ״בני ישראל״ ממזרח להודו. גם תרבותית הוא צדק, כולם יודעים להגיד שקהילת יהודי תימן היא מהעתיקות שבקהילות ישראל בתפוצות, אך כך גם קהילת "בני ישראל" מצפון־מערב הודו. בין שהגיעו להודו כצאצאי עשרת השבטים כפי שנטו לזהות אותם לאורך ההיסטוריה, או יהודים שנמלטו מישראל בתקופת מרד החשמונאים וספינתם נטרפה מדרום למומבאי. יחד עם אנשי קהילת קוצ׳ין, סיפורה של יהדות ״בני ישראל״ בתת־היבשת ההודית לא סופר או נספר דיו. 

צילום: ארכיון אליעז ראובן־דנדקר

העשור האחרון העלה מן האוב את האפליה הממסדית נגד גלי עולים, סיפור ריסוסי הדי.די.טי המיותרים והשתקת חטיפת התינוקות מהמעברות. ועדיין, מעטים מכירים את סיפור ״המחאה השקטה״ של עולים מקהילת ״בני ישראל״, שהגיעו לישראל ב־1949, במטרה להקים קיבוץ הודי דתי. לאחר שנתיים בישראל ביקשו לחזור להודו - הביתה, בשל השבר הפנימי שחוותה הקהילה במפגש עם הישראליות. לאורך מאות רבות שימרה הקהילה את זהותה היהודית, אך דווקא בישראל נתקלו אנשי הקהילה בחשדנות הממסד הדתי, וכונו "ממזרים" - סטטוס הלכתי נוראי ומעליב עבור דתיים מאמינים כאנשי הקהילה. 

גם הישראליות החילונית לא ראתה בעולים הכהים אחים. רבקה ישראל, בספר "אמא הודו, אבא ישראל", מספרת: "כשהגענו לקיבוץ גבעת ברנר, הגיעו כל הקיבוצניקים לראות אותנו, כאילו היו בגן חיות, אני מיד התחלתי לבכות..." ובהמשך, "כל בוקר, בדרך לבית הספר היו הילדים קוראים לנו 'הודים כו־שים, לכו הביתה!'

העולים נשלחו לקיבוץ אפיקים כדי להתנסות בחיי קיבוץ. בארוחה גילו בדיעבד שהאוכל אינו כשר. כשהתלוננו, ענו להם אנשי אפיקים: "אל תהיו קטנוניים, כשר או לא כשר, כאן כולם 'חברים'". 

שר הקליטה גיורא יוספטל אמר עליהם: "אני מזהיר תמיד את מחלקת העלייה מפני העלייה ההודית. אני חושב את העלייה הזאת לאחת העליות הבלתי מוצלחות, הן מבחינת הגיל, הן מבחינת הבחירה. מידת הפטליזם אצלם עולה על כל דמיון. הם אינם מסוגלים להיאבק על שום דבר. כל דבר פוגע בהם..."

לאחר אפיקים חיו העולים שנה שלמה בעיר אוהלים בבאר שבע, גם שם ספגו גזענות, עלבונות והטרדות, כפי שמתואר בעיתוני התקופה: ״בחור רומני תוקף בחורה הודית כי 'את שחורה ומותר למזמז אותך', הנערה נמלטת לביתה. אחיה אינם יוצאים שלופי סכינים אל בית גס הרוח. אבל בלב גוברת המרירות״. 

צילום: משה יוסף־דיווקר

כשנציג העולים התלונן בפני שרת העבודה גולדה מאיר על "הסבל שאנו עוברים בארץ, לילדים אין בית ספר מתאים, לא נותנים לנו עבודה לפי הכשרתנו", השרה השיבה, "הכי חשוב זה להשתנות ולהשאיר את הגולה מאחור", אך כשירדה מהבמה פלטה: "ממזרים לא צריכים להתלונן. מי צריך אותם?" 

כשהגיע האבק עד נפש, הקימו העולים ועד פעולה ופנו במכתבים לממשלה בארץ ולגופים בעולם כשהם מתארים את מציאות חייהם בישראל: "איננו יכולים לחיות במדינה שבה אפשר להשיג משהו רק אם צועקים או מקימים שערורייה, חיים כאן כמו חיות. איש אוכל את זולתו. אף פעם לא חשבנו שקיימת מדינה עם יחסים אנושיים ברוטליים כאלה, אמרו לנו שאין החיים קלים בארץ, אבל לא אמרו לנו שהציוני הטוב ביותר הוא זה שצועק יותר מכולם ומפגין בכל יום".

את מכתבם חתמו בדרישה מוזרה: "אתם הבאתם אותנו לכאן, ואנחנו רוצים שאתם תחזירו אותנו חזרה... נחכה שמונה ימים לתשובה מכם, אם לא נקבל אותה, נלך לבנייני הסוכנות היהודית ונחכה עוד יומיים. ואם זה לא יספיק, אחד־אחד מאיתנו יתחיל לשבות רעב. לא נשתמש באלימות שכן אנחנו אנשי שלום, אך איננו יכולים לראות את אנשינו נחלשים מיום ליום מהסבל ומהמצוקה״. העולים התיישבו על המדרכה מול בניין הסוכנות ושבתו בשתיקה. אנשי הסוכנות חששו מההשפעה על עולים אחרים, והשיבו את העולים להודו.

צילום: שימי לוי

בתגובה, כתב עורך "מעריב" עזריאל קרליבך טור בשם ״מי שברח״, שבו לעג לעולים ״המפונקים״: ״כמובן שאמרו לנו כי כאן בישראל צריכים לעבוד קשה, זה ברור. זו מדינה צעירה. אבל אנחנו אנשים אינטליגנטים, ולא מאמינים בתעמולה זולה. ואם אומרים לנו, שזו מדינה בה צריכים לעבוד הרבה, אנו משכילים ומבינים שצריך שם מישהו, שישגיח שהאחרים יעבדו הרבה. ולשם זה, באמת באנו. ואמנם גם אנחנו מוכנים לעבוד עבודה מפרכת אבל לא עבודה, כפי שהציעו לנו כאן - בעמידה. מזה, ראשית כל אפשר להתעייף, ושנית זה לא אינטליגנטי. ושלישית הרופא אסר עלינו להתייגע.

אמרו לנו, שבן־גוריון הביא את הגאולה, ואנחנו הולכנו שולל והאמנו אך איזו גאולה היא זאת - בלי אמבטיה ומקרר? זה יש לנו גם בהודו... צריך להגיד לבן־גוריון את האמת, שלפני שהוא מביא עולה, יכין לו בית של ארבעה חדרים לפחות,‬ עם פרנסה בטוחה בפנים, ורשיון למכור גזוז בחוץ וסודאני לשרת את הגברת. ואם אין ביכולתו להבטיח לעולים את המינימום הזה, בל יביא אותם״‬.

עיתונאי "הארץ" עמוס אילון הבין ללב העולים ותאר את עזיבתם: "בלב גוברת המרירות. לבסוף - היא פורצת החוצה. אך לא במכות וצעקות. בשקט גמור הם מחליטים לחזור להודו... בעוד חודשיים ישובו העולים מהודו למולדתם. מצבם האישי ישופר או יורע; אולם אנו נשארים כאן עם המשבר שלנו... עם ערב־רב של אנשים, הדורכים זה על גופו של זה, המרמים זה את זה, המגדפים זה את זה. אנו נשארים עם מזכירי מפלגה קנאים, פקידים מעוצבנים בלשכות העבודה החושבים עצמם טובים משיעור משרתם, קבוצות לחץ ואנשים שאין להם אינטרסים אחרים מלבד האינטרסים הפרטיים שלהם. העולים מהודו, על רגישותם המופרת, על הפאסיביות הנפשית המציינת אותם, ציירו לנו תמונה דרסטית מאוד". ובן־גוריון אמר על המקרה: "ההודים ניצחו אותנו. ביושר שלהם, בנאיביות הילדותית שלהם, הם הציגו אותנו עירומים".

היום יציינו אנשי הדור החדש של יוצאי הודו בישראל 68 שנה למחאה החברתית הראשונה בישראל, באמצעות הליכה מרחוב לילינבלום לרחוב רוטשילד בתל אביב, שם יתקיים אירוע לזכר העולים שאמרו למנהל הסוכנות היהודית: "לכם עור לבן ולב שחור, לנו עור שחור ולב לבן".

משפטים שאנשים אומרים

מחסני חשמל, באר שבע 

א: תאמין לי, במדינה הזו, הורגים אותך עם התור.

ב: למה, תור באירופה יותר טוב?

א: בטח, מה, ראית אצל הגרמנים? מה זה מסודרים, קובעים יום, שעה, באים, מעמיסים רכבת, צ'יק צ'ק נוסעים, מגיעים.

ב: רגע, אתה מדבר על השואה?

א: מה הקשר??? בעצם, אה, כן, שם הנאצים היו הורגים אותך בלי תור, פה הורגים אותך עם התור.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו