"לא הלכתי להפגנה", כתב בן־דרור ימיני בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", אף ש"יש צורך בבדיקה עמוקה של גורמי אכיפת החוק, שהיתה הטיה בחקירות, ושהפרקליטות חולה". אבל חרף כל הליקויים, הוסיף וטען, על נתניהו לפרוש, ואת השינוי יצטרכו להוביל הבאים אחריו.
הדברים הללו היו יכולים להיות נכונים לפני עשור או שניים, כשטשטוש היחסים שבין הרשויות רק החל, וערפול החושים הדמוקרטיים היה בחיתוליו. אבל בתקופה שבה מדי יום אנו עדים לגבול נוסף שנחצה, אין לנו יותר את הפריבילגיה להמתין. רק השבוע האחרון זימן לנו שורה של גילויים בלתי נתפסים, וזאת בהמשך לכל מה שהתפרסם על הנעשה במערכת אכיפת החוק בחסות הטיפול בתיקי נתניהו.
זה התחיל בהתייעצות שקיים היועמ"ש כדי לבחון אם לאפשר לראש הממשלה להמשיך ולכהן תחת כתב אישום, למרות הוראה מפורשת של חוק היסוד. ובעוד שהאמתלה של "ממשלת מעבר" היא בעצמה תולדה של פרשנויות עוקפות־חוק, לא מנע הדבר מקבוצת היועצים לקיים את הבדיקה. וכשכבר הגיעו למסקנה שרה"מ יכול להמשיך בתפקידו, היועץ השאיר לעצמו פתח לשוב ולהתערב בעניינים הללו לאחר הבחירות, שכן אין הדבר מעיד בהכרח על האפשרות "להקים" ממשלה תחת כתב אישום.
ובעודנו מתקשים להירדם בקלות לאחר התקדים הזה, התעוררנו לשמוע ששר המשפטים אינו רשאי למנות, על אף הכתוב בחוק, את מ"מ פרקליט המדינה. ולא פחות מכך, היועמ"ש מתעקש להציג מטעמו רק מועמד אחד לאישור הממשלה. נבחרי הציבור, כך מתברר, נדרשים להיות חותמת הגומי של הפקידים. ועוד לא החלו הדיונים בבג"ץ בחוק יסוד: הלאום, שעבר ברוב של 61 חברי כנסת.
דבר אחד חשוב להבין: אין זה מקרה שכוחן הבלתי־סביר של מערכות אכיפת החוק והמשפט גובר בימים אלו. יש לכך קשר ישיר למצבו של נתניהו. העובדה שיש שסוברים שניתן להפריד בין הפגיעה הכללית בדמוקרטיה ובין הפגיעה הספציפית בו, יצרה קרקע פורייה להמשך התערבותם של מי שאינם נבחרי הציבור. בצד האחד נמצא הימין "המסומן" והחבול, שכל דבר שיאמר ייחשב כתמיכה פוליטית עיוורת, ומן הצד השני ניצב השמאל, שבשם הפלת נתניהו אינו מגיב למצב הבעייתי. וכששני המחנות מתגודדים כך, הריק ביניהם מתמלא בעוד פסיקות, פרשנויות, מעשי אכיפה ספק־חוקיים ובמעט מאוד יכולת לשינוי.
אכן, צודק בן־דרור, בעשור האחרון נתניהו לא שינה את סדרי המשפט ואכיפת החוק. אבל זו טעות לחשוב שהשינוי יכול להתבצע לאחר לכתו. שהרי לדידו, כל אדם "נקי כפיים" יכול לחולל את השינוי. מבלי לציין את שלל הדוגמאות הידועות, חשוב להיזכר בדברי אמנון אברמוביץ' כלפי יריב לוין השנה: כששמו עלה כמועמד אפשרי לתפקיד שר המשפטים, הוסבר שאם יעז לקבל את התפקיד, עדותו במשטרה בפרשת 2000 תפורסם.
השינוי, אם כן, חייב להתחיל עכשיו, עם נתניהו, כי שום דמות פוליטית לא תצליח לחולל אותו מבלי שיוטל עליה כתם. נתניהו אכן טעה, לא משום שדאג לאינטרסים שלו, אלא מפני שהציב את היעדים המדיניים והכלכליים בראש עשייתו, ונשען על שותפים כמו מרידור, כחלון ואחרים, שידאגו לדמוקרטיה. אבל כעת, כשכלו כל הקיצין, תהיה זאת טעות לחטוא בצדקנות.
