"העובדה שאין לנו תפיסת מדיניות ביטחון פורמלית היא פגם ובריחה מאחריות. זה נושא שחייב לקבל ביטוי שיהווה השראה לראשי המערכות הביטחונית". הכרזה זו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, בכנס השנתי של המרכז לביטחון ולדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, לא זכתה לתשומת הלב הראויה. הדבר נובע, בחלקו, מכך שמדובר במחדל מתמשך בן עשורים שפשוט לא ידוע למרבית הציבור הישראלי.
מה שהרמטכ"ל לשעבר כינה "תפיסת ביטחון פורמלית" מוכר יותר במדינות המערב כ"אסטרטגיית ביטחון לאומי". המודל המוכר ביותר, סביר להניח, הוא האמריקני. ביוזמה של כמה חברי קונגרס מרחיקי ראות, נקבע בחוק שאחת לפרק זמן קצוב על הרשות המבצעת לערוך ולפרסם הערכה מקיפה של הסביבה הביטחונית העכשווית: מהם האיומים הניצבים בפני ארה"ב ומהו מדרגם, מהם היעדים הביטחוניים שיש לקדם, מהם האמצעים להשגתם וכיו"ב.
מסמך זה, הידוע כ כ"אסטרטגיית הביטחון הלאומי", מופיע בשתי גרסאות – גלויה וחסויה – והוא אינו צבאי באופיו. הכנתו מערבת את כלל זרועות הממשל, והוא מתווה דרך לשילוב ארבעת כלי העוצמה הלאומית – מדיני, כלכלי, מידעי וצבאי – כדי למקסם את הסיכויים להשיג את יעדי הביטחון הלאומי, ומתוך הבנה שיש להבטיח שארבעתם תומכים זה בזה.
חשיבות המסמך אינה בעצם פרסומו, אף שיש תרומה משמעותית למסר הברור שהוא שולח לאויבים ולידידים כאחד לגבי המטרות והקווים האדומים של האומה, אלא בכך שתהליך העבודה המוביל לפרסומו מערב את כלל השחקנים בשדה הביטחון הלאומי, משקלל את תשומותיהם ומסדיר את חלוקת העבודה ביניהם. יתרה מזו, המסמך מתווה את הפרמטרים שבמסגרתם כל אחד מסוכנויות הממשל וממשרדיו הרלוונטיים מפרסם אסטרטגיה לאומית בתחום אחריותו: צבאית, מודיעינית וכדומה.
כמו בתחומי מדיניות רבים אחרים, היעדר אסטרטגיית ביטחון לאומי הוכר כמחדל הדורש תיקון בשורת דו"חות של ועדות חקירה, של מבקר המדינה ושל ועדות ממשלתיות, ועוד שלל ניירות עמדה ודו"חות מחקר אקדמיים. באופן חריג ביותר, שלא היה עולה על הדעת בכמעט שום מדינה דמוקרטית אחרת, פרסם צה"ל תחת הרמטכ"ל איזנקוט את המקבילה לאסטרטגיה הצבאית הלאומית – "אסטרטגיית צה"ל". בהיעדר קביעת יעדים ומדיניות של הביטחון הלאומי, כלומר "אסטרטגיית ביטחון לאומי", שאמורים להיות מוחלטים בידי הדרג המדיני, קבע צה"ל על דעת עצמו את היעדים הצבאיים האמורים להיגזר מהם.
מצד אחד, הצעד הפר את עקרון היסוד שלפיו המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, בכך שקביעת היעדים הצבאיים בידי צה"ל כפתה דה פקטו יעדים ביטחוניים מדיניים שלא על דעת הדרג המדיני. מנגד, דומה שתקוותו של איזנקוט היתה שעל ידי עובדות בשטח יעלה בידו להניע את הדרג המדיני לקבל החלטות ברורות ורשמיות לגבי מדיניות הביטחון. אולם אפילו ספק מעשה ייאוש זה כשל מלהביא את הממשלה למימוש אחריותה בנושא.
הממשלה הבאה, תהיה אשר תהיה, תמעל בתפקידה אם לא תיזום את הכנתה ופרסומה של "אסטרטגיית ביטחון לאומי". הדחיפות נובעת לא רק מהגידול בהיקפם ובחומרתם של האיומים הביטחוניים על ישראל, אלא גם משורת כשלים ובעיות פנים־ישראליות. בשנים האחרונות הזניחו הממשלות את בניין הכוח של משרדי הממשלה הביטחוניים הלא־צבאיים. לצד הזנחה ודלדול מכוון של כלי העוצמה המדיני של ישראל – משרד החוץ – הוקמו שורת משרדי ממשלה בעלי כפילויות סמכויות עמומות בתחום הביטחון הלאומי, דוגמת המשרד לעניינים אסטרטגיים ומשרד המודיעין, המוסיפים בלבול ובזבוז שלא לצורך. כמו כן, תוכניות לבניין הכוח הצה"לי, דוגמת "צה"ל 2030" או "תר"ש גדעון", המבטיחות תקציבי עתק לצה"ל, חסרות מבט מתכלל ומעמיק על צורכי הביטחון הלאומי ומעניהם. על ראש הממשלה הבא להבטיח שלמעשה הצבאי תקדם מחשבה ביטחונית תחילה.
ד"ר תמיר ליבל הוא חוקר אורח באוניברסיטת במברג
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו