לצד ההכרה בחשיבותה הקריטית של ההרתעה האסטרטגית, חשוב שלא לפתח מהצלחתה המרשימה של ישראל בתחום זה ציפיות בלתי ריאליות. לנוכח עומק המוטיבציה של אויבי ישראל לפגוע בה, אסור לצפות שתמנע פרובוקציות מתמידות של גורמים ערביים רדיקליים, ואף לא את התפתחותם של איומים חמורים. היא הצליחה בעבר ומבטיחה לעתיד לרווח בין ההתפרצויות האלימות הגדולות ובדרך כלל גם להקהות במידה ניכרת מאוד את עוקצן, אך לא לייצר רגיעה מתמדת, קל וחומר השלמה של קבע עם ישראל. למרות הדמיון בכמה מן המאפיינים, נדרש דיון נפרד בהרתעה מול האיום הערבי המוכר והמתמשך, לבין האתגר החדש יחסית של איראן ושלוחיה.
המוטיבציה למאבק מתמיד בישראל מעוגנת עמוקות בכישלונן ההיסטורי של החברות הערביות להתמודד עם אתגרי המאה ה־20 וה־21. החברות הללו נוטות לתרץ את הכישלון הצורב הזה בגורמים חיצוניים ולהאשים את ישראל (ואת המערב בכלל) במקום לחולל שינוי עמוק בתרבות הפוליטית השבטית שלהן כדי להיחלץ ממצוקתן המתמשכת בעת החדשה. הזרם המרכזי של האליטות והחברה שלהן (לרבות מנהיגותם של הערבים אזרחי ישראל) בחרו לשלול את הלגיטימיות של הקיום הריבוני היהודי, ומתארים את ישראל כפרויקט קולוניאלי. הרדיקליים שבהם מתמכרים לאלימות, אך גם אלה שאינם מעורבים בכך ישירות, מרוממים את הפוגעים במדינה היהודית ומכאיבים לתושביה, ולעיתים אף ממש סוגדים להם.
כיוון שגם בינם לבין עצמם נוטים תושבי האזור הערבים להזדקק לאמצעים אלימים, והגישה הפלורליסטית של "חיה ותן לחיות" אינה רווחת בקרבם גם בסוריה, בעיראק, בלוב, בתימן ובעזה, לא פלא שהם פונים אל האמצעים האלה, וביתר שאת, ביחסם לישראל. הם נרתעים מכך זמנית רק כאשר הם חרדים מפני עוצמת תגובותיה.
במגוון הרחב של החברות הערביות יש, אמנם, הבדלים עמוקים בנכונות לפנות לאמצעים אלימים במאבק נגד ישראל. המשטר הירדני מסתייג מכך כמאה שנים. מצרים מקיימת עם ישראל שותפות אסטרטגית. סוריה של אסד נמנעה עשרות שנים מעימות ישיר בגבולותיה. אפילו בקרב הפלשתינים, נתן אבו מאזן ביטוי להכרתו כי עימות אלים עם ישראל מזיק לעניינו. אלא שכל אלה שבירים. ירדן יצאה למלחמה ב־1967, כיוון שלא יכלה לעמוד בלחציו של נאצר, והניחה לאש"ף לפעול משטחה עד "ספטמבר השחור" למרות שסיכן את עצם קיומה הריבוני. במצרים עלול היה משטר האחים המוסלמים לחזור למתווה של עימות עם ישראל לולא סולק ב־2013. סוריה נלחמה נגד ישראל דרך אדמת לבנון, גם כאשר נמנעה לעשות זאת מגבולה.
הבעיה היא שגורמים רדיקליים חסרי אחריות נשענים באזור על "הינטרלנד" ציבורי תומך בן מיליונים רבים. בחברה שאינה מעמידה בראש סולם העדיפויות שלה מאמץ קונסטרוקטיבי שיבטיח לבניה חיים טובים יותר, משמש לרבים הסיפוק החולני מן היכולת לפגוע בישראל תחליף ל"טעם החיים". לאחרונה מאפשרת להם טכנולוגיה מתקדמת הזמינה לכל לפגוע קשות בלב האוכלוסייה האזרחית של ישראל, ומעצמה אזורית - איראן - מתייצבת מאחורי המסוכנים שבהם.
המשמעות לישראל מרחיקת לכת: בדורות הקרובים אין היא יכולה לצפות אלא להפוגות בין פרצי אלימות ולעמידה מתמשכת בפרובוקציות מתמידות בעצימות נמוכה יותר. הרתעה אסטרטגית מוציאה, במקרה הטוב, ממעגל העימות האלים את המסוכנים שבאויביה ואת החמורים שבתסריטי המלחמה ומרווחת בין פרצי האלימות.
מול הזיות של "שלום במזרח התיכון" מדובר, לכאורה, בהישג מפוקפק. מה שעושה אותו מרשים היא העובדה שכבר מאה שנים ויותר מוכיחים היישוב היהודי ומדינתו כי בהפוגות הללו, ולמרות הפרובוקציות המתמידות, ניתן לבנות חברה משגשגת ומתחזקת בהתמדה, שבניה מעידים עליה שטוב לחיות בה.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה
