שומרי סף או שחקנים פוליטיים?

הסנגור הגדול ביותר לאיזון הכוח הדמוקרטי באמצעות מערכת משפטית חזקה היה הוגה הדעות הצרפתי אלקסיס דה־טוקוויל. בספרו המונומנטלי, "הדמוקרטיה באמריקה", תוצר של מסעותיו בארה"ב ב־1831, הוא שב ומתריע מפני הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה מפני עריצות הרוב. 

חסידי המהפכה החוקתית בארצנו בוודאי קוראים את הדברים ומחככים את ידיהם בהנאה, מדושני עונג. ואכן, דה־טוקוויל אף הצביע על המשפטנים בתור הפתרון לבעיה: "המחסום המוצק ביותר לסטיותיה של הדמוקרטיה" (עמ' 277). לדבריו, אנשים שהתמחו בחוק ובמשפט התרגלו לדקדוקי נוהל ולבניית טיעונים סדורים, "קצת מנטיותיה ומהרגליה של האריסטוקרטיה חבויים בשורש נשמתם של המשפטנים", ובדומה לאריסטוקרטיה, "סולדים אף הם מאוד ממעשי ההמון ורוחשים בוז מוסתר לשלטון העם" (עמ' 278). דווקא משום כך נכון הדבר לחזק את כוחם ואת עצמאותם של אנשי המשפט, כמשקל נגד לממד הדמוקרטי. לדעתו, טוב ונכון הדבר שהשופט האמריקני מוסמך לקבוע שחוקים מסוימים מנוגדים לחוקה, ועל כן יש לפוסלם.

זאת ועוד, דה־טוקוויל ציפה, ואף ייחל, ליום שבו הרוח המשפטנית תמלא את כל הארץ: "בארה"ב אין כמעט שאלה פוליטית שבמוקדם או במאוחר לא תיעשה שאלה משפטית... עד שלבסוף הרגליו ונטיותיו של איש המשפט נעשים נחלת העם כולו" (עמ' 284). דה־טוקוויל מתגלה כאן כנביא של ממש בכל הנוגע לשיח הציבורי בישראל. אלא שהאופן שבו תיאר דה־טוקוויל את סגולותיו של המשפטן מעיד עד כמה התרחקה מערכת המשפט שלנו מתפקידה, ומהפוטנציאל שלה לשמש איזון מיטבי למערכת הדמוקרטית. הדבר ניכר בשלושה היבטים בולטים.

ראשית, לדעת דה־טוקוויל, כוחם הסגולי של המשפטנים נעוץ ברוח השמרנית שלהם. ההסתמכות על החוק - ובשיטה האנגלו־אמריקנית אף על התקדימים מן העבר - הופכת את המשפטנים לכוח שמרני, הזהיר בכבודם של מנהגי העבר ולא מאפשר לגחמות רגעיות של הרוב המזדמן לייצר מהפכות. הגאווה של אהרן ברק ב"מהפכה החוקתית", והניסיון לחולל באמצעות המשפט מהפכות חברתיות הסותרות את הנוהג המקובל, כפי שאנו רואים לאחרונה בנוגע לאיסורי הפרדה במרחב הציבורי, מבהירים שמודל המשפטן הפרו־שמרני של דה־טוקוויל לבש פנים חדשות לגמרי אצלנו.

שנית, לדעת דה־טוקוויל, "הסדר הציבורי חביב על המשפטנים יותר מכל דבר אחר... כל כמה שהם מחשיבים את החירות, בדרך כלל החוקיות חשובה בעיניהם הרבה יותר" (עמ' 279). כוחם המאזן של המשפטנים נעוץ בהתמסרותם המתונה והפורמלית לחוק שהוא הערב העליון לסדר הציבורי. אין זאת שהחירות איננה חשובה בעיניהם, אלא שהם מופקדים על גילומה בתיווכו של החוק דווקא. בניגוד לרוח המשפטנים הישראלים בני זמננו, את הדאגה האידיאליסטית לקידום ערכים פרוגרסיביים השאיר דה־טוקוויל לרוח הדמוקרטית של החברה האזרחית.

ומכאן לנקודה השלישית והמכרעת. יכולתם של המשפטנים לשמש חוליית חיבור ואיזון בין קול ההמון הדמוקרטי לשיקול דעת נינוח ורציונלי יותר, נעוצה בנקיות המוחלטת שלהם ממגמתיות פוליטית, אישית או מעמדית: "במדינות דמוקרטיות אין בני העם מתייחסים בחשדנות למשפטנים, משום שידוע להם שהללו יש להם עניין לשרת את העם, ובני העם מקשיבים להם בלי רוגז, משום שאינם מייחסים להם שום כוונות נסתרות" (עמ' 280). 

הירידה החדה באמון במערכת המשפט, שהשתקפה בסקר "ישראל היום" ו"מאגר מוחות" מיום שישי האחרון, משקפת את המחיר הכבד שמשלמת החברה בשעה שמשפטניה נוטשים את המחויבות חסרת הפניות לפרשנות וליישום החוק, והופכים את עצמם למזוהים עם עמדות מסוג מסוים מאוד. ירידה זו התרחשה עוד לפני הפרסומים על הלהיטות של המשטרה והפרקליטות בחקירת עדי המדינה במשפטי נתניהו. לדאבוננו, ככל שהדברים יתבררו כנכונים, מדובר בשבר עמוק הרבה יותר, המציג אותן כשחקן פוליטי לכל דבר ועניין.

ד"ר אסף מלאך הוא יו"ר ועדת המקצוע ללימודי אזרחות במשרד החינוך

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו