בחירות מועד א' לא הביאו לכינון ממשלה והכנסת החליטה על התפזרותה כחודש לאחר השבעתה. היה זה אביגדור ליברמן שהחליט שלא להיכנס לממשלה שנתניהו ניסה להרכיב, כשסלע המחלוקת היתה בינו לבין המפלגות החרדיות סביב ההצעת חוק להסדרת גיוס בחורי הישיבות. בחירות מועד ב' לא יצרו שינוי יסודי בתנאים. לאף גוש אין רוב להקמת ממשלה, ו"ישראל ביתנו" בראשות ליברמן נתפסת בשיח הציבורי כלשון מאזניים. לפחות עד כה דומה שהצהרותיו הפומביות של יו"ר המפלגה מושכות לכיוון של ממשלת אחדות. בפועל, מסתמן כי ממשלת אחדות אינה בהישג יד, ותרחיש של בחירות נוספות נראה ריאלי מתמיד. האמנם זו האופציה היחידה?
שתי חלופות מודגשות כיום בשיח הפוליטי: האפשרות שמוצגת כמרכזית ולגיטימית יותר היא ממשלת אחדות של כחול לבן עם הליכוד, בהתאם למתווה הנשיא ריבלין. מנגד, קיימת על השולחן גם אופציה לממשלת מיעוט בהשתתפות כחול לבן, המחנה הדמוקרטי, העבודה-גשר וישראל ביתנו, כשהרשימה המשותפת תומכת מבחוץ.
אולם דומה כי קיים מוצא נוסף מן הפלונטר: חיבור מחודש בין "ישראל ביתנו" לליכוד ולגוש ה-55 של הימין הכולל את המפלגות החרדיות. חיבור זה נתפס כטבעי מאין כמותו כשלמפלגת "ישראל ביתנו" היו 5 מנדטים. כיום מפלגתו של ליברמן גדולה יותר, ולכן חבירה מחודשת לגוש, תחייב השגת פשרה בסוגיות החשובות לליברמן, ובראשן הצעת החוק להסדרת גיוס בחורי הישיבות. מנגד, יהיה צורך להסדיר מראש את התנהלות השחקנים במצב אפשרי של הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה.
כאן נכנס לתמונה מתווה הנשיא, שאמנם תוכנן כמפת דרכים לכינונה של ממשלת אחדות, אבל בשינויים קלים יכול בהחלט לשמש כבסיס לדיון להסכם בין ישראל ביתנו לליכוד ולמפלגות הגוש. רעיון הרוטציה, שהיה רלוונטי ליחסי הכוחות בין הליכוד לכחול לבן, יוחלף במינויו של ליברמן לממלא מקום קבוע של ראש הממשלה, תפקיד שבו ימשיך לכהן בתקופה שבה נתניהו ייצא לנבצרות, אם וכאשר יקרה הדבר.
בפועל, אפוא, נמצאות על השולחן הפוליטי שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או ממשלת ימין, ושתיהן יכולות להתממש בסיוע מתווה הנשיא. השאלה היא כמובן איזו מהן יותר ריאלית, ואיזו יותר ראויה בעת הזו.
נזכיר כי ב-30 מאי 2019 פקעה ההארכה שקיבל נתניהו להקמת הממשלה, אולם, נמנעה מהנשיא האפשרות להטיל את המנדט להרכבת ממשלה על חבר כנסת אחר, כיוון שעם פקיעת המנדט שקיבל נתניהו, אישרה הכנסת את החוק לפיזורה וקבעת מועד לבחירות לכנסת ה-22. להחלטה אז היו שותפות, בין היתר מפלגת "כולנו" בראשות משה כחלון, "ישראל ביתנו" בראשות ליברמן (וגם המפלגות הערביות חד"ש-תע"ל ורע"ם-בל"ד). יש בכך כדי לרמוז שנטייתם הטבעית של השחקנים הרלוונטיים היא לממשלת ימין.
ולנטייה זו יש גם בסיס לגיטימציה בדעת הקהל. אסור לתת לאי-המוצא הפוליטי לטשטש את העובדה שרוב הציבור הצביע לימין, ושלמחנה הלאומי יש עדיפות ברורה: מעבר לגוש ה-55 ומפלגתו של ליברמן, שהיא בסופו של דבר מפלגת ימין, גם לחברי תל"ם, ולאלמנטים מסוימים בכחול לבן – אין ויכוח אידיאולוגי משמעותי עם עמדות המחנה הלאומי. אולי להפך.
פרופ' אסף מידני הוא דיקן ביה"ס לממשל וחברה במכללה האקדמית ת"א יפו ונשיא האגודה הישראלית למדע המדינה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו