ההתרחשות בעזה היתה לגמרי צפויה. בידי חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלשתיני מצויה יכולת לחימה משמעותית בהרבה מזו המיוחסת להם כארגוני טרור. אמנם אינם מצוידים במערכות נשק מתקדמות כמו מטוסי קרב, טנקים וארטילריה, הנראות כהכרחיות ליצירת כושר לחימה למול צבאות מודרניים, אבל בדיוק בכך טמון סוד עוצמתם. הם בנו מערכת צבאית שמתאימה לצורכיהם האסטרטגיים ביכולתה לעקוף את תחומי העליונות הצבאית הישראלית.
למעשה, הם השיגו איזון אסטרטגי מול מדינת ישראל. לא שיש ביכולתם לכבוש את אשקלון ותל אביב, גם לא יהיה ביכולתם לעצור מתקפה של צה"ל לתוך עזה, אבל יש ביכולתם לשבש את סדר היום השגרתי של מדינת ישראל עד כדי עצירת מומנטום הפעילות הכלכלית בלב תל אביב.
הגיון פעולתם האופרטיבי מבוסס על ההכרה שיתושים מסוכנים לאדם הרבה יותר מנמרים ואריות. יתושים קטלו מיליוני בני אדם, ואילו נמרים ואריות הם אירוע נדיר שהאדם למד להתמודד מולו.
הם הכירו שאם יפעלו כנגד מדינת ישראל בצורת נמר או אריה - הם ייתקלו במענה יעיל וקטלני. לכן, בנו עצמם לאיים על מדינת ישראל בהגיון הפעולה של נחילי היתושים. בשגרת חייו גם בג'ונגל, האדם לא פוגש נמר במרחבי מגוריו. היתושים, לעומת זאת, חודרים גם למקומות המוגנים לכאורה.
המענה למצב החדש תלוי כמובן בצה"ל, אבל קודם כל תלוי בהמוני האזרחים, בהסתגלותם להבנת מהות האיום. בשורה התחתונה - השמאל הישראלי תמיד הטיף לעם ישראל להבין את מגבלות הכוח. אלא שהעיוורון וההכחשה המשמעותיים בתחום מגבלות הכוח שרויים בעומק החתירה של השמאל הישראלי לנסיגות נוספות ביהודה ושומרון.
את המוכנות של שוחרי השלום לשאת בסיכונים הכרוכים בנסיגות נוספות, הם מנמקים בהסתמכות על יכולות צה"ל. בעיניהם, צה"ל הוא הכוח החזק באזור וכוחו מאפשר את נטילת הסיכונים, כי "אם אחרי נסיגה ייווצר איום - צה"ל יוכל לטפל בו ביעילות".
המציאות מלמדת על מגבלות היסוד בהנחה זו. גם אם צה"ל יוטל למערכה וידו תהיה על העליונה, במציאות של רקטות על עורף מדינת ישראל, עצם ההחלטה להפעילו כרוכה מיידית בשיבוש עמוק של שגרת החיים במרכזי מדינת ישראל וזה סיפור שלא בקלות נכנסים אליו.
הכרה במגבלות הכוח צריכה להיות, בהיבט זה, הסיבה העיקרית לשינוי מהותי במוכנות מדינת ישראל לנטילת סיכונים הכרוכים בנסיגות נוספות.
