כמדי שנה עם בוא החורף עולה למסכים המעמד המביך שבו נתניהו יושב שבוי על כיסאו וננזף על ידי משפחת רבין. בבחירה בין הנצחה לאומית ממלכתית לבין ניצול הזדמנות להשפיל את נתניהו – הם בוחרים פעם אחר פעם בוונדטה. אין ספק שהם מבינים היטב את מחיר הבחירה: במו ידיהם הם הופכים אזכרה לרצח פוליטי שטלטל מדינה שלמה, לאירוע שנוי במחלוקת. וכשחוגים נרחבים מהשמאל ומהתקשורת מלבים את הרוח הזאת, מה שנפגע הוא הקונצנזוס סביב הפצע וזכרו.
הריטואל השנתי הזה זוכה לגיבוי לא רק בגלל הזדהות, מוצדקת, עם השכול והאבל של בני משפחת רבין, אלא גם משום שהוא יושב על מיתוס רווח שלפיו נתניהו עמד בראש המסיתים נגד רבין – או לכל הפחות שתק כשכולם הסיתו.
זהו נרטיב שקרי. נתניהו לא "עמד על המרפסת והסית", אלא נזף כמו גננת בקהל המפגינים בכל הזדמנות שהיתה לו, עצר את השצף והפציר בקהל לא לכנות את רבין "בוגד". קטעי ארכיון נדירים, שיד נעלמה הצפינה עמוק בארכיונים, מראים שהוא הקפיד לעשות זאת גם בראיונות בטלוויזיה.
למחוות כאלה נתניהו לא זוכה כיום מאף אחד מעמיתיו ומיריביו הפוליטיים. אולי להפך: מנהיגי כחול לבן לא רק מילאו את פיהם מים כשנתניהו הואשם בבגידה בתיק הצוללות המופרך, הם למעשה התגייסו לקידום השקר, ואף נסמכו על רמיזות ה"בגידה" הללו במהלך קמפיין הבחירות שלהם.
אם להודות באמת, נתניהו עקף זה מכבר את רבין כנשוא הסתה משולחת רסן. אמנם, ההסתה שמגיעה מהאגף השמאלי נעשית באצטלה של אמנות חתרנית ותרבות רדיקלית, שהרי תמונה שלו עם חבל תלייה על הצוואר היא הצהרה אמנותית בבצלאל ולא, נניח, הסתה לרצח, אבל מספיק לגגל את המילים "נתניהו במדים של נאצי" כדי לקבל הצצה בשפעת היצירתיות של השמאל המנומס.
ולצד ההסתה המפורשת הזאת קיימת גם הסתה אפקטיבית וגרועה יותר, המסתתרת תחת הכותרת "חדשות" ומגיעה לכל בית היישר מאולפני הטלוויזיה, במנות יומיומיות של ארס. ערב־ערב הוא, ובני משפחתו, מוצגים כאויבי העם וכמשפחת פרזיטים הנאחזים בשלטון כדי לעשוק את המדינה.
דווקא משום שאנו למודי ניסיון מתוצאותיה הטרגיות של הסתה, אפשר לקבוע שההסתה נגד נתניהו חמורה, מסוכנת וחסרת אחריות. אז מדוע, במקום מסר מאחד נגד הסתה פוליטית על כל צורותיה, בוחרים בשמאל בקו המפלג וממשיכים לסמן את נתניהו כבעל החטא הקדמון, כשותף לרצח, כאויב הדמוקרטיה? מהיכן נובע סנטימנט התיעוב הזה, שמתפרץ במיוחד סביב יום השנה לרצח רבין?
בפשטות: משום שנתניהו צדק ורבין טעה. זהו החטא הקדמון של נתניהו, ועליו הוא משלם עד היום – הוא קרא את המפה היטב, חזה את ההתפתחויות והעריך נכונה את מפת הסיכונים. משום שבסופו של דבר, מדיניות הפנטזיה של השמאל הובסה על ידי המציאות, והריאל־פוליטיק של נתניהו ניצח.
ועל כך שצדק והוכיח את השמאל על טעותו – נתניהו כנראה ימשיך לשלם לנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו