בחודש האחרון צוברת תאוצה מחאה חברתית חדשה: מחאתם של העצמאים, המכנים את עצמם "שולמנים". עמוד הפייסבוק "אני שולמן" צבר במהירות יותר מ־120 אלף חברים, ומפעיליו פתחו בקמפיין פרסום נרחב. עיון בעמוד מעלה זעם אותנטי המגיע מהשטח - אלפי בעלי עסקים הכותבים בכעס על הרגולציה השרירותית, ההתנהלות מול הביטוח הלאומי והעיריות, ועל קשיי היום־יום של יזמים בארץ.
הממסד הציוני נטה להתנגד ליזמים קטנים עוד לפני קום המדינה. רבים ממנהיגיו ראו בעסקים הקטנים שריד בלתי רצוי ליהודי הגלותי הישן, וניסו להיאבק נגד הנטיות היזמיות והעירוניות של עולי העלייה הרביעית והחמישית, ולהכווין אותם לעבודה בחקלאות ובבניין בפריפריה. מִקום המדינה העניקו ממשלות ישראל שלל סובסידיות ישירות ועקיפות לעסקים גדולים בבעלות ההסתדרות, הקיבוצים או בעלי הון, בתחומים מועדפים כגון חקלאות וטקסטיל, בזמן שהעצמאים הקטנים הופלו לרעה. רק בעשורים האחרונים נעשו מאמצים לבטל את אפליית העצמאים, בעיקר בתנאי הפנסיה והביטוח הלאומי, אבל המבנה המוסדי הבסיסי של מדינת ישראל היה ונשאר עוין כלפי עצמאים קטנים.
החסם העיקרי העומד בפני יזמים בישראל הוא הרגולציה. שיקולי רגולציה בארץ נובעים בעיקרם מהסדרים היסטוריים מורכבים ומניסיון הרגולטורים לצמצם סיכונים, שהוא לעיתים מוצדק, אך נטול התחשבות בעלות שמשיתה הרגולציה על עסקים. למשל, עד השנים האחרונות, כל יזם שהיה מעוניין לפתוח קונדיטוריה נדרש לעמוד ברגולציה של מפעלי מזון גדולים - להקים תאי שירותים ומקלחות לעובדים, לייצר אזורי עבודה וייצור נפרדים, והחוקים הגדירו גם את מספר הכיורים ואפילו את עוצמת התאורה. יזמים נאלצו לשכור יועצים חיצוניים יקרים רק על מנת להבין מה דרוש מהם. אף גורם ממשלתי לא תהה כמה קונדיטוריות מצוינות לא נפתחו מעולם בגלל הרגולציה הזו. המחיר הוא שקוף. רק בתום מאבק השתנה המצב עבור קונדיטוריות, אך חוקים דומים עדיין קיימים בשלל תחומים אחרים. למרות ההתקדמות שנעשתה בשנים האחרונות, ישראל עדיין ממוקמת נמוך למדי בדירוג Doing Business של הבנק העולמי, במידה רבה בגלל המכשולים האלו.
הרגולציה מייצרת "יתרונות לגודל": רשת חנויות שהיא גדולה מספיק על מנת לשכור רואי חשבון, לוביסטים ועורכי דין, יכולה לנצח בתחרות מספר רב של חנויות בודדות, אשר כל אחת נאלצת להתמודד לבדה עם פקידי הממשלה, העיריות והגופים הציבוריים. לרגולטורים אין עניין מיוחד להתעלל ביזמים; הם פשוט מעולם לא חשבו על המחיר שהרגולציה גובה מהעסקים הקטנים, מכיוון שהמערכת כולה נבנתה עבור משק המבוסס על פירמות גדולות, מפעלי ענק וציבור של שכירים ועובדי מדינה. זו הקונספציה, ואותה צריך לשבור.
יש כבר סדקים ראשונים. בהמשך למגמות במדינות אחרות, מדינת ישראל יזמה תוכניות לטיוב רגולציה והקלת הנטל הרגולטורי, והחלה לפרסם דו"חות שנתיים המציגים את הצעדים שנעשו. אך ללא עניין ציבורי ופוליטי, הנושא מתקדם בעצלתיים. האנרגיות של מחאת השולמנים יכולות להיות המפתח לשינוי אמיתי, אם הן ימוקדו בכוחות הפועלים כבר כיום לצמצום הרגולציה ולדיגיטציה של תהליכים במשרדי הממשלה. הצלחת מחאתם יכולה לתרום לרמת התחרותיות והדינמיות בענפים רבים במשק, וכך להוביל לקדמה טכנולוגית, להתייעלות ולחיסכון במחירים לכלל הצרכנים במדינה.
ד"ר אורי כץ הוא חוקר בכיר בפורום קהלת לכלכלה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו