התבטאותו של ד"ר מרדכי קידר, כאילו לא יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה, גררה בצדק גל הסתייגויות. ודאי שהיה על ראש הממשלה לגנות אותם, כפי שאכן עשה, שהרי הדברים נאמרו בעצרת התומכת בו. גם התנערותה הרשמית של אוניברסיטת בר־אילן מן הדברים היתה מתבקשת. אך כאן הדברים היו צריכים להיעצר. החלטת האוניברסיטה לזמן את ד"ר קידר לוועדת משמעת היא החלטה מסוכנת ורעה.
מה אמר ד"ר קידר? הוא רמז, בעקבות טענות הפיזיקאי נחום שחף, שלא עמיר רצח את רבין אלא אחד המאבטחים שלו, אולי תוך הוראה מגבוה של פוליטיקאי כלשהו. קשה מאוד לתמוך עובדתית בתיאוריה הזאת, משלל סיבות, וכמו תיאוריות קשר רבות ראוי היה שתיגנז בערך ויקיפדיה על תיאוריות קשר חסרות בסיס. אבל דבר ברור אין בה: אין בה שום הצדקה או קצה קצה של הצדקה לרצח. כך שאי אפשר לטעון שיש בה משום הסתה או משהו הקרוב לכך.
מה, אם כן, הבעיה בדבריו של קידר? שהוא טועה. יגאל עמיר דווקא כן רצח את רבין, ולא אף אחד אחר. כך קבע בית המשפט, כך עולה מוועדת החקירה הממלכתית, כך עולה מניתוח של כל הספקות שמעלים גורמים שונים התומכים בתיאוריות קשר. התיאוריות הללו מלאות ביותר כשלים ותמיהות מאשר הגרסה הרשמית והפשוטה: יגאל עמיר רצה לרצוח את רבין, והוא אכן רצח אותו. השב"כ כשל בהגנה, ולא ארגן את הרצח. אין צורך בתיאוריית קשר מתוחכמת ובטיוח רב־ממדים.
אבל בפעם האחרונה שבדקתי, אין איסור להאמין בדברים שאינם נכונים, ואפילו לתמוך בהם בפומבי. כל מהותה של ההגנה על חופש הביטוי עניינה הגנה על דעות שאנחנו מאמינים שהן אינן נכונות. הבעת דעות נכונות אינה משהו שהיינו מעלים על דעתנו לאסור בכל מקרה. אנו מאפשרים הבעת דעות שגויות, כמו שכתב ג'ון סטיוארט מיל, משום שאנחנו יודעים שלא כל האמת אצלנו ושאיננו חסינים מטעות.
ניקח דוגמה אחרת לתיאוריה שרבים מאמינים בה, ותמכו בה אף פרופסורים באקדמיה, והכוונה לאמונה שההסבר להיעלמותם של פעוטות למשפחות עולים, מרביתם מתימן, בשנותיה הראשונות של המדינה, הוא לא תמותה וקבורה ללא תעודות מספקות, אלא מנגנון חטיפה מאורגן בשיתוף פעולה בין גורמים ממסדיים וחוץ־ממסדיים.
גם כאן מדובר בסברה שנפסלה באופן גורף והחלטי על ידי ועדת חקירה ממלכתית והרשויות הרשמיות, וגם סביב פרשה זו יש לא מעט אזרחים הסבורים עד היום ש"משהו כאן מסריח" ושהגרסה הרשמית אינה אלא טיוח. גם כאן מואשמים אנשי הממסד בפשעים חמורים ביותר.
ברור שמדובר בשני מקרים שונים ובמנעד רגישויות אחר לחלוטין, וגם מובנות הנסיבות הייחודיות הקשורות ברצח רבין. אבל עובדה היא שכאשר אישי ציבור ופרופסורים ערערו על הגרסה הרשמית ותמכו בתיאוריית החטיפה, איש לא העלה על דעתו להשתיקם - וטוב שכך. למעט מקרים של דברי השמצה ממשיים כלפי אנשים מסוימים או הסתה לביצוע פשע, חופש הביטוי צריך להישמר מכל משמר. מרצים באקדמיה צריכים לדעת שהם יכולים להביע את דעתם, חריגה ככל שתהיה, מבלי שהדבר יגרור צעדים מצד רשויות האוניברסיטה.
זימונו של ד"ר קידר לוועדת המשמעת של אוניברסיטת בר־אילן הוא צעד כמעט מקארתיסטי, הראוי לגינוי ולהוקעה. כשם שזכותו של מרצה לסבור שלא רומן זדורוב רצח את תאיר ראדה, אף שבית המשפט פסק אחרת, וזכותו של פרופסור לטעון שילדי תימן נחטפו, נגד קביעת ועדות החקירה, כך זכותו של איש אקדמיה לטעון שלא יגאל עמיר רצח את יצחק רבין, ועלינו לתמוך בזכותו להתבטא כך בחופשיות, גם אם אנו אישית סבורים שזו דעה הזויה וחסרת בסיס עובדתי.
האמת, בסופו של דבר, אינה טמונה בכיסנו, וגם לא בכיסה של ועדת משמעת של שום אוניברסיטה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו