נאומו של בני גנץ (ככל שהיה מכובד ו"ראש ממשלתי") בעצרת לזכר יצחק רבין הי"ד, הוכיח עד כמה טעו מי שלא העניקו במה באירוע זה, ליו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ.
אמנם, לקראת סוף דבריו הזכיר גנץ גם את מדיניות השלום של רבין, אבל הדגש העיקרי היה על שלום הבית, ועל קונסנסוס לאומי, תוך שהוא מבטיח כי בשנה הבאה "יביא" אל הכיכר גם את ראש האופוזיציה. בדבריו לא הבחין גנץ בין הקונסנסוס החיוני לגבי כללי המשחק הדמוקרטיים (ובהקשר זה חשובים היו דברים על ההכחשה ועל ההסתה), לבין הקונסנסוס הבלתי דרוש, והמסוכן, לעיתים, לגבי תפישות עולם.
מורשת רבין היא השילוב שבין האומץ להסתכן למען הגנת המדינה, לבין האומץ להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, החיה בשלום עם שכניה. לצורך זה היה מוכן לויתורים כואבים, שאותם לא הזכיר גנץ כלל.
לרגעים נדמה היה האירוע כעצרת בחירות גדולה של "כחול לבן", ולרגעים נדמה היה כי גנץ מבקש להסביר מדוע הוא רוצה כל כך להקים ממשלת אחדות לאומית, שבה ימשוך כל אחד לצד שלו. ממשלה כזו, אם תקום, תהיה רחוקה ת"ק פרסה מממשלתו של רבין, שבקירבה היתה הסכמה אמיתית, הן על הדרך המדינית והן על הדרך החברתית, ואשר לא פעלה על פי הסקר האחרון ועל פי המכנה המשותף המדיני, שמטיבו הוא מכנה משותף נמוך.
אם גנץ רואה עצמו כממשיכו של רבין הרמטכ"ל, פרץ רשאי לראות עצמו כממשיכו של רבין המדינאי, המסוגל לצאת למסעות ארוכים ולהיות מטרה לחיצי ביקורת. לא ברור לי מדוע החליטו המארגנים כי לא מן הראוי שפרץ ינאם בעצרת, אך טוב עשה יו"ר "העבודה", כאשר מחל על כבודו, לא מתח ביקורת על האנשים העומדים מאחורי קלעיה של העצרת, והגיע לכיכר כדי להזדהות עם הזיכרון ועם הציבור שבא בהמוניו.
מה שנפגע בהיעדרו מן הבמה הוא זכרו של רבין, שראוי היה להיות מוצג במלוא היקפו, ולא רק בזוית הנוחה למי שביקש להציגה, גם אם זכה וקיבל על עצמו את משימת הקמתה של הממשלה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו