קשה כבר לעקוב בישראל אחרי הסערות, המריבות, השנאות שמתחוללות כאן בשבוע אחד, ועדיין נראה שסערת המופע לכבודו של הרב פירר מצדיקה דיון קצת יותר מעמיק. מלכתחילה, אולי, היה עדיף להימנע, או לפחות לגלות זהירות, בתכנון מופע הצדעה מעין זה, שחומרי הגלם שלו מייצרים ניגודים גדולים שיתקשו להתקיים בהרמוניה בימים אלו שבהם הכל פוליטי, הכל אישי, הכל ציבורי, והכל טעון כל כך.
ובכל זאת, דרושות כמה מילים על הסוגיה שבמוקד הפולמוס, והכוונה ל"הדרת נשים" או למעמדן בהקשר דתי. אני מבקש לטעון, קודם כל, שפמיניזם ודת יכולים ללכת ביחד, ולו משום שאפליית נשים לא נובעת מהעולם הדתי, אלא מתרבות אנושית פגומה.
אבל אחת הטענות הבסיסיות בוויכוח גורסת שהדת עצמה, ממקורה, ממייסדיה, היא אנטי-נשית, ולכן מה שנחוץ הוא לתקן אותה. עמדה זו, על שלל גירסאותיה, שוללות את הדת, לפחות במובנה הקלאסי והשמרני, ורואות בה עיוות. אין ולא יהיה אדם מאמין באמת שיכול לקבל גישה כזו, כיון שהיא עוקרת את הבסיס עצמו עליו הוא יושב.
אבל בהחלט ניתן לומר שהעיקרון שבשמו מציבים חסמים בפני נשים, מונעים מהן משרות או תפקידים, מונעים מהן יצירה וביטוי – העיקרון הזה הוא עיוות במרחב הציבורי, כיון שלכל אדם שנברא בצלם מגיעה זכות שווה לכל דבר אנושי.
ומה לגבי ההלכות הקשורות לצניעות, עירוב בין נשים וגברים, כיסוי ראש וכן הלאה? המערב, בעת ש"זרק" את הדת עצמה, ביטל את כלל הטבואים והאיסורים בכל התחומים האלו, וקבע כלל פשוט שאומר, שמותר לעשות הכל – בתנאי שאין פגיעה בזולת. זוהי היא עמדה ליברלית עקרונית ויסודית, המהווה תשתית לתרבות המערב.
אלא שהעמדה הזו אינה ולא יכולה להיות עמדה דתית, שהרי היא כופרת בדת. ממילא תמיד תהיה התנגשות בין השקפת עולמם של אנשים דתיים, לעמדה הזו. אפשר שכל אדם יעביר את הקו האדום במקום אחר, אבל הרוב המוחץ של המאמינים – דתיים, מסורתיים, ואפילו חילונים יסכימו שאיפשהו אכן עובר גבול.
המשמעות היא שאין בנמצא פתרון עקרוני שעימו יכולים להסכים כולם. ולפיכך המפתח לצליחת "משברים" מעין אלה נעוץ בהסכמה וביכולת של הצדדים להתפשר; להשעות את הוויכוח לזמן מה, "לוותר" על המימוש הטוטאלי והמושלם של מכלול ערכיהם בנסיבות מסוימות.
הקנאות משני הצדדים – היא הבעיה, ולא המחלוקת; ההתבצרות העקרונית בעמדות והנכונות להקריב גם רגעים חשובים של חסד ושל אחדות, רק בשביל לבטא את הדבקות בעקרונות. כל עוד לא נדע ללכת ביחד, לבוא מדי פעם אחד לקראת השני, ונפסיק להרגיש מאוימים, לא יזוז כלום. וכאן לצערי יש הרבה מה לעשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו