לא יום ולא יומיים, לא שבוע ולא חודשיים, לא שנתיים ולא שני עשורים. במשך ארבעה עשורים תמימים, היהודי הזה עוזב את ביתו באשמורת הבוקר ושב מאוחר בלילה, ממוקד בשליחות שקיבל על עצמו: לסייע לכל הפונים והפונות לעזרתו לאחר ששירת חייהם הופסקה באחת.
הוא חתן פרס ישראל, ד"ר לשם כבוד, ואת חדרו מעטרים עשרות אותות של כבוד, אך לנגד עיניו הוא רואה את חוסר האונים של מאות אלפי הפונים אליו ומבקשים את עזרתו, משוועים להכוונה, להרגעה, לכתף תומכת, לדעת שהם עושים את הכל, אבל הכל, כדי שהם או יקיריהם יחלימו מהמחלה הנוראה שתקפה אותם. הם רוצים להאמין שעוד רגע קט ויתעוררו מחלום בלהות, שהפך למציאות עגומה.
כן, הוא חרדי. צנום. צנוע. הוא מתגאה באמונתו ובאורח חייו. קוראים לו הרב אלימלך פירר. הוא אינו כותב קמעות, לא מחלק ברכות ושגרתו אפרורית משהו. משרד, קבלת קהל, בתי חולים, ועוד פעם קבלת קהל, שיחות עם רופאים בארץ ומחוצה לה, וחוזר חלילה.
הוא מעולם לא למד רפואה, אך אין פרופסור בעל שם עולמי שאינו מכירו ומוקירו. הוא מעולם לא נטל פרוטה מהפונים אליו. הוא הרבה יותר מסטתוסקופ. הוא לא סופר את פעימות הלב של החולים, החולות ובני משפחותיהם - הוא חש אותן. הוא עושה כל שביכולתו - ויכולותיו עצומות - כדי שמיתרי הנפש שנקרעו באחת יתאחו מחדש, ומלווה אותם בקרב חייהם. עוד לא הומצא המחסום שימנע ממנו לדהור במהירות ובמסירות כדי להעלות מרפא למכאובם של כל הפונים. נשים, גברים. יהודים ושאינם. "כל פונה ייענה", זו סיסמת האגודה מיום היווסדה.
ארבעה עשורים שהאיש הזה, שהנשיא המנוח שמעון פרס הגדיר אותו כ"פלא השמיני בעולם", הוא אי של שפיות, גשר של זהב בין כל רובדי העם, מקבל מדי יום עשרות פונים ופונות, ומשוחח טלפונית עם כמאה נוספים. מעולם לא הביע דעתו בענייני דת ומדינה. אין לו דבר וחצי דבר עם הוויכוח במרחב הציבורי, וגם מרחב פרטי אין בידו. יש לו משרד, מחשב, טלפון, ביפר, כמה ניידים, ידע עצום שאין דומה לו, יכולות מופלאה לניצול הידע, ובעיקר התמסרות אינסופית. נכדותיו הקטנות, כמו בנותיו הבוגרות, רואות את סבא משוחח בטלפון באמצע סעודת שבת, משום שזו שליחות חייו. הן היחידות שיש בזכותן לטעון להדרה. הן יודעות שהן תמיד אחרונות, כי החולות דחופות יותר. הן מבינות כי למחלה, כמו לרוע, אין גבולות. כי לדמעות, אין שעות, והשערות שנשרו משערותיה של נערה חולה ונותרו על הכרית הספוגה מבכי, מתלוננות וזועקות זעקה אילמת על הדרתן ממקומם הטבעי - מהראש של החולה.
והרב פירר, שהביט בלובן העיניים של הכי הרבה חולים בישראל, נוסך בהם את הביטחון - לצד הטיפול, האבחון וההכוונה לרופאים/ות המתאימים/ות. בלילה הוא מתהפך על משכבו. מתייסר. משחזר. בודק את עצמו שוב ושוב. אולי אפשר עוד, אולי אפשר אחרת. המופנמות שלו עלולה להטעות, אך עיניו מסגירות את הטלטלות שהוא חווה מדי יום.
אורח חייו מעולם לא היה חלק מפסיפס שליחותו. ב"עזרה למרפא" יש יותר מנהלות ממנהלים, גדודי מתנדבות, ומאות חולות וחולים שאורח חייהם אינו רלוונטי למקום. משרדו הצנוע של הרב הוא המקום שבו הנקודה הכי פנימית וכואבת פוגשת את המציאות המרה, ומשוועת לתיקונה. ואז ביום בהיר אחד, מישהו החליט להפיק את פסטיבל הצביעות הענק בארץ, על חשבונם של מאות אלפי חולים. הוא נטל בזדון את המקום הזה שכולו טוהר, עזרה הדדית, אכפתיות, קירוב לבבות ושילוב ידיים, והחליט לנסות להעלות אותו על מזבח פופוליזם רדוד וזול. הוא מנסה לכפות על היהודי שמקשיב להכי הרבה אימהות בוכות - להאזין לקולה של זמרת, בניגוד לנכתב בהלכה היהודית שעליה הוא מקפיד. הטרגדיה אינה בדרישה המופרכת - כי אם בצביעות, בשיח השקרי והמביש, ובניסיון לעשות "סיבוב" על מלאכת הקודש שלו. השלב הבא הוא להכריח אותו לערוך אירוע התרמה בעיצומה של שבת עם תקרובת לא כשרה.
רק מי שמעולם לא שמע "קונצרט" יללות בכי של ילד חולה, אמא מוטרפת מדאגה ואבא חסר אונים; מי שלא ישב מול נערה שאישוניה הוכפלו, שעיניה נראות כיוצאות מחוריהן, בוהות באוויר ומנסות לאתר כל זיק של תקווה - יכול להעלות בדעתו שאת המנגינה הנפלאה הזו של העזרה וההתמסרות שעליה מנצח הרב פירר - מישהו יוכל להפסיק. לא ולא!
הכותב הוא עוזרו ודוברו של הרב אלימלך פירר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו