שנה עברה מאז הפיגוע הנורא בפיטסבורג, הפיגוע האנטישמי הקטלני ביותר אי פעם על אדמת ארה"ב. חצי שנה עברה מהפיגוע בפאווי שבקליפורניה. מה השתנה? נראה שרק המקום של הפיגוע הבא.
מדו"ח "הליגה נגד השמצה" בארה"ב, שפורסם החודש, עולה כי לפחות 12 גזענים הדוגלים באידיאולוגיה של עליונות לבנה נעצרו בחשד שאיימו לבצע או ביצעו פיגועים אנטישמיים בארה"ב, מאז הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. בדו"ח מפורטים עוד לפחות 50 מקרים שבהם פעילי עליונות לבנה תכננו לפגוע ברכוש של מוסדות יהודיים. עוד העלה הדו"ח כי מספר התקריות האנטישמיות בארה"ב נמצא כמעט בשיא.
סקר של הוועד היהודי־האמריקאי (AJC) שפורסם השבוע, מלמד שכל יהודי שלישי בארה"ב מעיד שהוא נמנע מלשאת סממנים יהודיים בפומבי, כמו כיפה לראשו, וכל יהודי רביעי מודה שהוא נמנע מהשתתפות באירועים וביקור באתרים, כי אינו מרגיש בנוח כיהודי. נראה שהשנאה הבלתי רציונלית ליהודים, גם במקומות שבהם הם מתי מעט, ממשיכה להתעצם. בשישה חודשים נרצחו על אדמת ארה"ב 12 יהודים. התקפות אנטישמיות בניו יורק הפכו לדבר שבשגרה, למגיפה של ממש. בברוקלין, מקום שבו גרים מי שלבושם מחצין את יהדותם, רואים כמעט על בסיס יומיומי הצקות, הטרדות, ניסיונות הצתה ואלימות פיזית נגד יהודים.
למדינת ישראל אין סמכות לפעול במדינות זרות. אבל העובדה שאין סמכות, אין פירושה שאין לנו אחריות. כמדינת היהודים, כל אירוע אנטישמי - גם אם הוא קורה אלפי קילומטרים מחופי ארץ ישראל - הוא אירוע פנימי ומקומי, ואנחנו צריכים להראות את הסולידריות שלנו עם הקהילות היהודיות ולעמוד שכם אל שכם מול הנגע הזה.
הציבור בישראל לא מכיר מספיק את יהדות ארה"ב ולא מתעניין בה די. אמנם בקרב הדור הצעיר היהודי בארה"ב יש התרחקות, אך הקהילה היהודית הממוסדת עדיין תומכת נלהבת של מדינת ישראל. כמעט בכל בית כנסת בארה"ב מתנוסס דגל ישראל לצד דגל ארה"ב.
גם אם יש התרחקות מצד יהדות ארה"ב, למדינת ישראל יש אחריות, ועליה להכפיל את המאמץ להגיע לקהילות וליצור איתן קשרים של אחווה וסולידריות.
לצד זאת נדרש מצד השלטונות בכל הרמות (הפדרלית, המדינתית והעירונית) אימוץ מדיניות של אפס סובלנות לכל סוג של אנטישמיות. זכותנו וחובתנו לדרוש פעולות נמרצות הרבה יותר מאלו שננקטו עד כה. אין לנהוג במוסר כפול כלפי אנטישמיות - האנטישמיות חמורה ככל שנאה אחרת, עליה לקבל תהודה ציבורית ויחס כמו כל שנאה אחרת.
גם זאת יש לומר: אנחנו לא בגרמניה של תחילת שנות ה־30. אנחנו רחוקים משם. אבל ההבדל הוא שעכשיו אנחנו מנוסים. אחינו באירופה בשנות ה־30 לא העלו על דעתם לאן אנטישמיות יכולה להוביל, היום אנחנו יודעים.
האנטישמיות המודרנית שונה מהאנטישמיות שהכרנו. היא לא תמיד עוטה את דגלי השנאה אלא מסתירה אותם. היא לא תמיד צועקת בשמה אלא נחבאת אל הכלים. לעיתים היא אף עטופה במושגים מקובלים בעולם המערבי, כמו אנטי־ציונות או אנטי־ישראליות. אבל היא מסוכנת בדיוק כמו קודמותיה, ועלינו לעצור אותה בכל מחיר. "לעולם לא עוד" זה ממש עכשיו.
דני דיין הוא הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו