"גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה", שורר לוין קיפניס בשבתו כיוצר שירי ילדים על צמחים, פרחים וחגים. גינה לי חביבה, חשבתי לפני ימים אחדים, כשברשתות החברתיות צייצו עיתונאים טענת סרק שלפיה "הימין לא מגנה את האלימות ביצהר".
השבוע נפל דבר בישראל, בעיקר בחלק שבו הריבונות הישראלית אינה מוחלת. ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, הוציא הודעת גינוי לתושבים מהרשות המוניציפלית שבראשה הוא עומד, אנשי מאחז "קומי אורי" שגרמו לסיוט הכי גדול שלנו להתממש: מתנחל הרים יד על חייל. דובר יצהר, תושבים, ואפילו מנכ"ל הקצה הקיצוני של הימין, עוצמה יהודית, יצאו נגד תושבי המאחז שהעזו לפגוע במגיניהם - חיילינו.
אור ליום א' לאחר חצות נודע על זריקת אבנים של מתנחלים נגד חיילים (המקלדת שלי מתקשה להאמין שהיא כותבת את זה), ובשלוש בבוקר כבר פורסם גינוי מקיף של ראש המועצה, מייד אחריו הפגנה של תושבים ביצהר נגד שכניהם מהמאחז הפורע והודעת גינוי פומבית פלוס גילוי דעת שבכוונתם "להעיף אותם". 24 שעות אחרי, מנהג "ההקפות השניות" גויס לטובת האירועים, כשתושבי יצהר רקדו יחד עם חיילי גולני. הצעדים הפומביים הללו גרמו אפילו לראשי המאחזים שסביב יצהר, לפרסם את הגרסה שלהם לאירוע, וגם בה נאמר כי אין הצדקה לאלימות כלפי כוחותינו. תודה רבה באמת.
להפוך את התקרית להזדמנות. חיילים ותושבי יצהר // צילום: מרים צחי
אין מה להשוות, אבל אני משווה, את התגובות אחרי הרצח במערת המכפלה ב־94'. מקריית ארבע יצאו מודעות אבל, ואינספור ניסיונות להסביר מדוע אפשר לכבד את הרוצח ולהתנגד לרצח בו בזמן. בכל תקרית אלימה מצד המתיישבים דיבר המחנה הלאומי בשני קולות (לפחות), ובמקום לבלבל את האויב בלבל את עצמו. חצי יובל שנים עם פעולות תג מחיר עבר על המתיישבים ביו"ש, אבל קשה לגנות פעולות קטנות שעושים יהודים כשאנחנו כל הזמן קורבנות לטרור גדול שעושים הערבים.
מעולם לא היה קונצנזוס של גינויים מצד ימין, אבל בטוויטר ובאמצעי התקשורת השונים, מברק רביד ועד מרב מיכאלי, האשימו את הימין בצביעות. הגדילה לעשות קריינית ברשת ב' שהתרעמה על הכתב "מדוע לא מגנים את מעשי האלימות החוזרים ונשנים של המתיישבים בפלשתינים אלא רק את הפגיעה שלהם בחיילים?"
לא, היא לא שאלה את מרב מיכאלי או את ברק רביד מדוע הם מגנים רק אלימות מתנחלית כלפי הצבא ולא אלימות פלשתינית. אולי מפני שהתשובה ידועה: זה מחיר הכיבוש. לשמאל הצקצקני היתה הזדמנות פז השבוע להראות שהוא לא שונא ולא גזען, שהוא מבדיל בין מתנחל טוב ומתנחל רע. לפעול בשיתוף פעולה ערכי וביטחוני שיכול להיות אתחלתא דגאולה אמיתית לחברה בישראל. אבל זה לא קרה, ההרגל ניצח את השכל. איך אמרו פעם? רצחו שלום בכיכר? אז גנזו תקווה ביצהר.
לא נותר לתושבי יצהר אלא לקחת את ההזדמנות הזאת בידיים ולהמשיך במה שבשעה טובה התחילו, ולהקיא מתוכם את הפורעים.
במאחז "קומי אורי" חיות משפחות אחדות וכמה רווקים, בעיקר כאלה שנזרקו ממאחזים אחרים על ידי תושבים או על ידי הצבא. הם יושבים בתוך השטח המוניציפלי וחיים על התשתיות של יצהר, חולקים רב וגם רבש"ץ, אך פועלים במנותק מהיישוב. השב"כ והמשטרה יתקשו כתמיד להגיש כתב אישום נגד הפורעים: כל הדוסים נראים אותו דבר, ולך תבחין בין הפאות של זה לכיפה של ההוא. בטח לא כשתוקפים אותך בלילה, ושותקים בחקירות. על אנשי יצהר מוטלת כעת החובה ליישם את חזון הניתוק: רוצים לחסל את הנגע? אל תיתנו לפראים לבקר בגני הילדים ובפעילויות התרבות. אל תספקו להם כמובן מאליו חשמל ומים. הגיעה שעתם של מי שחרתו על דגלם את המלחמה על הבית, לעשות, סוף־סוף, לביתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו