עם העברת המנדט להרכבת הממשלה הבאה לידיו של בנימין השני (בני גנץ), מתחיל הימין לטעון כלפיו כי הוא מכשיל את הקמת ממשלת האחדות הלאומית בכך שאינו מקבל את רעיון הנבצרות שהעלה הנשיא ריבלין. מנגד, בחוגי כחול לבן מאשימים את הליכוד כי הוא מכשיל את ממשלת האחדות בכך שאינו מוכן להחליף את נתניהו. הטענה היא שאילו הליכוד היה מוכן להחליף מועמד עם כתב חשדות במועמד שאין לו חטוטרת כזו, היה אפשר להקים ממשלת רוטציה בלי שום בעיה.
אבל האמת היא שאף אחד אינו מתלהב להעניק למפלגה היריבה שנתיים של ראשות ממשלה, וסביר מאוד שאף אחד איננו רוצה, באמת, להיכנס לשותפות עם אנשים שתפיסת עולמם של רובם מהופכת תכלית ההיפוך מתפיסתם שלהם. נתניהו לא היה מעלה בדעתו לקיים ממשלת רוטציה אילו היה לו רוב ימני, וסביר להניח שבמצב כזה לא היה מעלה את הגירעון בתקציב ואת האיום האיראני המשומש, כהצדקה דחופה להקמת ממשלת שיתוק שכמעט כל יוזמה נופלת בה אוטומטית.
נתניהו, ריבלין וגנץ. מי באמת רוצה רוטציה? // צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ
גם גנץ לא היה מגיש הזמנה פתוחה לרוטציה לכל מי שיזכה בהתמודדות על ראשות הליכוד, אילו היה לו רוב עם גורמים פוליטיים הקרובים אליו אידיאולוגית. הוא היה שמח מאוד לו היה יכול להוביל ממשלה אשר באפשרותה לממש את הרעיונות שהביאו אותו להיכנס למגרש הפוליטי, מבלי להיתקל בווטו כמעט אוטומטי. אמנון לורד ("ישראל היום", 22.10.2019) מאשים את גנץ על שהוא גורר רגליים רק כדי שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה לזמן כלשהו, אבל אין דבר לגיטימי וצפוי יותר מכך. השאלה מי יהיה ראש ממשלת ישראל הבא אינה שאלה שהתשובה לה מגיעה רק מעולם האמביציות האישיות, אלא גם מכך שנתניהו, למשל, רוצה למנוע את חלוקת הארץ, מעוניין בסיפוח שטחים רחבי ידיים בגדה המערבית ובהגבלת כוחו של בית המשפט, וסביר להניח כי גנץ רוצה ממש את ההפך.
איך בדיוק תיראה ממשלת אחדות ביניהם? נתניהו לא יספח שטחים וגנץ לא יעשה שלום? זה מה שרצה העם? העם רצה ימין ורצה שמאל, רצה שנתניהו ימשיך בתפקידו ורצה שנתניהו לא ימשיך בתפקידו כראש ממשלה, הוא רצה להפריד דת ממדינה ורצה מדינת הלכה, רצה לשלול זכויות מן הערבים אזרחי ישראל, ורצה שהם יהיו חלק מן הממשלה הבאה. מי רשאי להיות חצוף עד כדי כך ולומר כי דבר העם, באפריל ובספטמבר, הוא ביטוי ליצר שאינו בר־כיבוש, לראות את כל העמדות הללו בממשלה אחת? כדי לעשות מה בדיוק? לאשר העברת תקציבים מחינוך ובריאות למלחמה שלא תהיה עם איראן?
נתניהו היה זכאי לנסות להרכיב קואליציה שתאפשר לו לממש את רעיונותיו, לעמוד בשער אל מול עסקת המאה של טראמפ שהפך, לאחרונה, אויב ישראל, ולהשיג רוב לאי־הסרת חסינותו הפרלמנטרית, כדי שלא יועמד למשפט כל עוד הוא חבר כנסת. הוא ניסה לעשות זאת לאחר הבחירות לכנסת ה־21, כפי שניסה לחזור ולעשות זאת לאחר הבחירות לכנסת ה־22, ובשני המקרים לא עלה הדבר בידו. גנץ יודע שהוא לא יקים עכשיו ממשלה בראשותו, כאשר נתניהו יכהן רק במחציתה השנייה, או שהדיאדוכים בליכוד יחליטו כבר עכשיו שהם נכנסים לקרב הירושה. הוא יודע היטב שהסיכוי היחיד שלו הוא להקים ממשלה צרה, להסיר את החרם מעל נציגי הציבור הערבי, לא להיבהל מן ההתבטאויות הגזעניות השוללות מאזרחים ישראלים את זכותם לבחור או להיבחר, ולנסות לשכנע את ליברמן להימנע, ולו לתקופת זמן מוגבלת. אין דבר הגיוני מזה, לגיטימי מזה וראוי מזה.
