דומה שכניסתו של רב־אלוף אביב כוכבי ללשכת הרמטכ"ל מסמנת עלייה ברמת המודעות של הפיקוד הבכיר בצה"ל לחשיבות של התחדשות תפיסתית ־ תורתית כאמצעי לחיזוק יכולות הקצונה הבכירה.
היוזמה האחרונה בישרה על ייסוד "ארון הספרים הצבאי" הישראלי והפיכת קריאה מקצועית לחובה. בשלב זה, קציני עם הספר (מדרגת סא"ל ומעלה) יחויבו לקרוא ספר בודד בשנה לצד רשימת קריאה מומלצת לא גדולה.
זהו צעד ראשון צנוע למדי - אבל בכיוון חיובי. הדיאגנוזה נכונה, צה"ל וקציניו בהחלט צריכים להדביק פער ביחס לצבאות המערב בנושא של השכלה מקצועית וצבאית. אבל המהלך לא יהיה שלם ללא חשיבה כוללת על מוסדות ושיטות ההשכלה בצבא, וככל שהדברים אמורים ב"ארון הספרים הצבאי", אין ספק שבעתיד יהיה מקום לבחון איך מתקדמים מספרות מור"קית ומיושנת יחסית, לספרות מתקדמת ואף ביקורתית יותר.
הרעיון שקריאה וכתיבה צבאיות מקצועיות הן אבן יסוד בפיתוח עצמי של צבא מקצועי טמון, ככל הנראה, במיתוס הצבאי הפרוסי־גרמני. לאחר תבוסה לצרפת ב־1806 ביצעה פרוסיה רפורמה צבאית מקיפה. היא כללה כללים ברורים לגיוס, לקידום ולהכשרה של קצינים, שיושמו בקפידה, בהתבסס על בחינות קשות שדרשו למידה מרובה וקבלת המלצות חיוביות מפורטות ממפקדים.
גולת הכותרת של המערכת הצבאית הפרוסית־גרמנית היתה אקדמיית המלחמה בברלין, אשר הכשירה את קציני המטה הכללי שהובילו את הצבאות הגרמניים להישגיהם בשדות הקרב עד סוף מלה"ע השנייה. המיתוס הפרוסי־גרמני ככלל, והתביעה מקצינים להתמיד בקריאה (וכתיבה) מקצועיים ככלי לפיתוח עצמי, התעצם אולי עוד יותר מאחר שאחד מחברי סגל ההוראה המקורי במכללת המלחמה היה הסלבריטי הצבאי הידוע ביותר בעולם - קרל פון קלאוזביץ.
מאז ועד היום אימצו צבאות רבים מדיניות ברוח זו ובכללם האבות המייסדים של צה"ל. הם אמנם לא הכריזו על ייסוד "ארון הספרים הצבאי" הישראלי אלא הקימו בית הוצאה לאור צבאי, "מערכות", שתרגם ופרסם עשרות ספרים ממיטב הספרות הצבאית הקלאסית והעדכנית במחיר שווה לכל נפש (שלפחות שלושה מכותריו נכללים ברשימת הקריאה של הרמטכ"ל כוכבי).
בנוסף, אגף ההדרכה במטכ"ל, שהתכווץ ברבות הימים לכדי מחלקת תורה והדרכה (תוה"ד), פרסם בשנות ה־50 כתב עת בשם "ציקלון", שהכיל תרגומים עדכניים ממיטב כתבי העת. שפע השכלתי צבאי זה נועד באותם ימים לכלל שוחרי הדעת הצבאיים, ופירותיו ממשיכים להניב פירות.
המודל הפרוסי־גרמני עמד גם לנגד עיניהם של יוזמי הרפורמה הצבאית האמריקנית לאחר מלחמת וייטנאם. בניגוד לרמטכ"ל כוכבי, שבחר כספר החובה ב"השתנות תחת אש", בין היתר, כי הוא דן ברפורמה צבאית של "צבא מנצח" (קביעה חסרת בסיס כשלעצמה בנוגע לצבא האמריקני ומלחמותיו בעיראק ואפגניסטן), יוזמי הרפורמה בארצות הברית ביקשו ללמוד גם מניסיונם של אלו שכשלו במלחמות, דוגמת מייסדי הצבא הגרמני שלאחר מלה"ע הראשונה, הרייכסווהר.
בנוסף, הם מיסדו רשימות קריאה עדכניות הנקבעות לא על ידי ראשי הצבא אלא בידי גופי מטה מקצועיים מתמחים חזקים. יתרה על כך, ובהתאם ללקח העיקרי מהמסורת הצבאית הגרמנית, הקצינים נדרשים לקרוא רק לאחר שקיבלו השכלה צבאית מקצועית איכותית המאפשרת להם להעמיק ולדרוש בתורה ובהגות הצבאיות.
במילים אחרות, הן האבות המייסדים של צה"ל והן משקמי הצבא האמריקני לאחר וייטנאם השכילו ליישם את אחד מכללי הברזל של המסורת הפרוסית־גרמנית, המהווה גם את אחד הלקחים המעטים העקביים יחסית בחקר רפורמות צבאיות מוצלחות: צבא משתנה כאשר הפיקוד הבכיר מעודד שיח מושכל, פתוח וביקורתי. אם זה הכיוון שאליו חותר הרמטכ"ל כוכבי, יהיה צורך בנכונות לקדם רפורמה אינטלקטואלית כוללת ואף מהפכנית יותר בהשכלה הצבאית בצה"ל.
ד"ר תמיר ליבל הוא חוקר אורח באוניברסיטת באמברג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו