בואו נתחיל דווקא מהסוף. המתווה של נתניהו הגיוני, נכון, ועם זאת חסר סיכוי. למה? לפני הכל - בגלל הציניות.
דקות ספורות אחרי שנתניהו פרסם אתמול אחר הצהריים את ההצעה שלו לכחול לבן, התמלא הטוויטר - מדורת השבט של העיתונאים והפוליטיקאים, במילה אחת - ספין.
בכלל, המילה "ספין" היא היום הערך המרכזי כשמדברים היום פוליטיקה. כך היה בתקופת הבחירות הרדודה, וכך כנראה גם בתקופת אחרי הבחירות הרדודה לא פחות. מרגע שאזעקת ספין שוחררה לאוויר, אין שום סיכוי לנהל דיון ענייני. איש לא מאמין לאיש.
הבוז של העדר התקשורתי והפוליטי לא נותן אפילו שעה אחת של חסד לאנשי כחול לבן לדון בהצעה, לחשוב עליה, אולי אפילו לעשות מעשה חתרני ולכנס את ראשי המפלגה לדיון בעניין, אלא מאלץ אותה לדחות את ההצעה על הסף באופן מיידי.
בהצעה שהעביר נתניהו יש יותר מהיגיון. אפשר אפילו לומר, רחמנא ליצלן, הצעה טובה. יש בה אור בקצה המנהרה של הפלונטר הפוליטי. ההצעה אומרת, בואו נטפל עכשיו בנושאים החשובים שיש עליהם ממילא קונצנזוס - ביטחון, רווחה, תקציב, ונשאיר את עניין דת ומדינה הנמצא במחלוקת בצד למשך שנה שבה ננסה לדון לעומק ולמצוא פתרונות. כולם הרי מבינים שכשברקע יש אפשרות ללכת למערכת בחירות נוספת, החשדנות שבין הצדדים בשיאה ואף אחד לא ייקח סיכון להתפשר בסוגיית דת ומדינה שמככבת במערכות הבחירות או להציג עמדות מתפשרות שעלולות לככב אחר כך בסרטוני בחירות של היריבים הפוליטיים. את החשדנות הזאת בדיוק ההצעה של נתניהו באה לנטרל.
ברור שהמתווה לא מושלם מבחינתם של כחול לבן, כמו שדי ברור שהמתווה הוא גם לא מילוי רצונו של בוחר הליכוד. זו בדיוק המשמעות של פשרה. הצדדים חייבים להתפשר. הודעת כחול לבן שדוחה את ההצעה מכנה שלוש פעמים את נתניהו "ראש הממשלה היוצא", מה שאומר שאנחנו לא בשיח של פשרות, אנחנו בשיח של הקנטות.
ומה יקרה עכשיו? אם גנץ לא מתכוון להקים ממשלה בתמיכת הערבים וגוש הימין לא יתפרק, אנחנו בדרך ל־28 ימים של ניסיון להרכיב ממשלה ועוד 21 ימים שבהם חוזר המנדט לכנסת ואולי אחר כך אפילו אסון בדמות בחירות נוספות. בינתיים הכל תקוע, ואת המחיר משלמים האזרחים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו