בין שני העולמות

"הכי כיף זה להיות אישה שומרונית", פתח ש', המארח המקסים שלנו, את סיור הסוכה על מפתן ביתו בהר גריזים. "אם את במחזור שבוע את במיטה ולא יוצאת לעבודה, רק מבשלים לך ומביאים לך ומגדלים בשבילך את הילדים כשאת יושבת רגל על רגל". ש' סיכל את רגליו בהדגמה משכנעת כדי שנבין איך נראית המציאות הנשית על ההר. התיישבנו על ספות העור בסלון, מעלינו ריבוע סימטרי מרהיב: במסגרת מסודרים רימונים; בתוכם לימונים; אחר כך שוב רימונים ואז אשכוליות; עוד שורה של רימונים ואז חבושים צהובים (האורחים האחרים חשדו לשווא שהם גויאבות והילדים שלי חשו עליונות); תפוזים ירוקים שעדיין לא הכתימו, ועוד רימונים עד שבמרחב לא נותרה כנראה אפשרות למסגרת שלמה נוספת של פירות. את הריבוע שנשאר במרכז ממלאים פלפלים חריפים, אדומים וירוקים, תלויים לאורכם, ומביניהם משתלשל אתרוג ענק שכמו קורא במבטא תימני: ניצחנו את כוח המשיכה. השומרונים לקחו צעד אחד קדימה את ההגדרה "פרי עץ הדר", ומפרשים אותו פשוט: פרי שהוא מהודר. מצא חן בעיניי.

"אשתי לא צריכה לטרוח על הסכך הזה", המארח המשיך, "כשיוצא יום כיפור כל המשפחה מתכנסת להכין והיא רק מחלקת הוראות. הילדים ואני יושבים ושוזרים את הסכך והיא רק מסבירה לכל אחד מה התפקיד שלו". מנהג העדה הוא שהסוכות נמצאות בתוך הבית, ש' מסביר שבתורה בעצם לא כתוב שהסוכות צריכות להיות בחוץ, אז הם מקשטים את החדר שבו נמצאים הכי הרבה שעות ביום, וכך הסכך המושקע לא עף, הגשם לא חודר והילדים יושבים מול הטלוויזיה כשמעליהם מרובע מהודר שמהונדס לתקרה בחוטי ברזל. אף אחד לא רוצה לחטוף אתרוג בראש באמצע "בובספוג", כמה טוב שאנשי הבית מיומנים בהכנת הסכך.

הרחבה מפוארת לביטוי "פרי עץ הדר". אירוח בסוכת שומרונים // צילום: פדיה לפיד

היינו המתנחלים היחידים מיהודה שהגיעו להר גריזים ביום הראשון של חול המועד. כל השאר היו מתנחלים מהשומרון. את עומסי התנועה של כביש 6 בחרנו להמיר בפקק מתמשך בלב חווארה, ואת חנויות הנוחות בטחינה מקומית. "מזל שלא כולם נוהרים לפה", אמר בן ה־13, "אין מספיק שומרונים לכולם". ובאמת, חשש ההכחדה מרחף מעל הדת החמודה הזאת, הבלתי מזיקה, אשר מונה 800 נפש בסך הכל וכולן מרוכזות בחולון ובפאתי שכם. "הנשים אצלנו הן המלכות, אחרי שאת יולדת יש לך 80 יום שאת במיטה, לא מבשלת, לא עובדת ולא מטפלת בילדים, הקהילה מביאה ארוחות ודואגת להכל. וכשיש לך כמה ילדים את כבר לא צריכה לעבוד קשה בחוץ". טיפ למבקרים: אין צורך להזכיר את סופי צדקה ולשאול למה במקרה של הסלבית־השומרונית־שערקה־והתגיירה זה פחות עבד. מדובר בפצע מדמם. 

יותר מ־20 שנה חלפו מאז הפעם הקודמת שבה ביקרתי סתם כך בסוכה של שומרונים. כשהיינו קטנים נסענו לבקר על ההר מדי שנה, אבל כשההורים הבינו שבעדה מחפשים נואשות בנות שיעזרו להרחיב את היריעה העדתית, פחדו שאוטוטו אגדל ואקח את הסקרנות צעד אחד קדימה - וחתכו (סמכו עלי מאוד כבר אז).

אבל מה שבאמת מקסים בשכונה הלא יהודית־לא ערבית הזאת על הר הברכה הוא היכולת לדבר עברית עתיקה, עברית חדשה וערבית מדוברת, לעשות קניות בשכם ולהצביע בקלפי בהתנחלות הסמוכה, לחיות על הקצה ולהחזיק מעמד דורות ארוכים. הם לא חושבים שהכל מגיע להם, או אולי חושבים אבל מפחדים להגיד, ובשורה התחתונה, הם פשוט חיים. כהני העדה מזכירים שמותר לשומרוני לשאת שתי נשים או ארבע או שבע ושבפועל אין מספיק אז זה לא קורה ומנפנפים בחיים הנוחים שיש לנשים בקהילה, אבל אני התפעלתי מהפריבילגיה הנדירה שלהם לחיות בין שני העולמות. גם לי מתחשק לרדת לשכם בלי אפוד ובלי קסדה, להיכנס למתחם קבר יוסף בלי ליצור משבר בינלאומי ולקטוף תאנים איפה שהאחים התבאסו על החלומות שלו, בלי לשלם על כך בחיי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו