חצי שעה של דמוקרטיה

המשפטנים האמריקנים שהופיעו בשימוע של נתניהו הבהירו כי יחס חיובי או עוין בתקשורת לא יכול להיחשב כפלילי • אחרת פוליטיקאים ימסרו את כוח השלטון, הלכה למעשה, לפרקליטים

הדיון בישראל סביב ההליכים המשפטיים המתקיימים נגד רה"מ בנימין נתניהו מתרכז בשאלה אחת: איך הם משפיעים על נתניהו - האם הם יביאו לקץ הקריירה הפוליטית שלו או לא? 

מן הסתם, מהזווית הפוליטית הצרה ברור שעתידו של נתניהו הוא שאלה חשובה. אבל עם כל הכבוד לנתניהו, שאלת גורלו הפוליטי אינה הסוגיה היחידה שעומדת על הפרק. אדרבה, היא אפילו לא הסוגיה העיקרית שנתונה כיום לשיקול דעתו הבלעדית של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. 

השאלה העיקרית היא: האם הדמוקרטיה הישראלית תשרוד או שמא תוחלף על ידי שלטון פרקליטים בלתי נבחרים? סוגיה זאת נדחתה לשולי הדיון בישראל. במהלך שימועו של נתניהו בשבוע שעבר, היא עלתה רק בחצי השעה האחרונה של יום הדיונים הרביעי והאחרון של השימוע, ביום שני שעבר. 

האם 2,000 העמודים של דו"ח ליווסון שינו משהו? היועמ"ש מנדלבליט בדרכו לשימוע של רה"מ נתניהו // צילום: יהונתן שאול

בחצי השעה האחרונה, מנדלבליט נעתר לבקשת פרקליטי נתניהו לאפשר לשני משפטנים אמריקנים - הליטיגטור המיתולוגי נאט לוין ופרופ' אבי בל מאוניברסיטאות סן דייגו ובר־אילן - להציג את עיקרי הנימוקים שלהם באשר לשאלה המרכזית שעל אודותיה סובבות פרשות 4000 ו־2000. קרי, האם יש אפשרות להגדיר כיסוי חיובי לפוליטיקאי על ידי גוף תקשורת כשוחד?

מנדלבליט דחה את הבקשה המקורית של פרקליטי נתניהו לאפשר למשפטנים האמריקנים להציג את עמדתם. אבל ברגע האחרון הוא נתן להם חצי שעה. לוין ובל הובהלו לחדר הדיונים להציג טיעונים שהוגשו בכתב שבוע קודם לכן.

הטיעון של השניים לא התייחס לפרטי התיקים אלא אך ורק לשאלה העקרונית האם ניתן להתייחס לכיסוי תקשורתי עבור פוליטיקאי כשוחד, כפי שטוענת פרקליטות המדינה בעניין נתניהו. 

תשובתם היתה חד־משמעית: לקביעה כזאת אין אח ורע בעולם הדמוקרטי. ואם היועמ"ש יקבע כי אפשר לראות בכיסוי תקשורתי שוחד, אזי הוא יביא לבידוד משפטי של ישראל בעולם הדמוקרטי.

תיעוד של 2,000 עמודים

בדו"ח שהגישו לוין ובל, שעליו חתומים גם פרופ' אלן דרשוביץ ועורכי הדין ריצ'רד היידמן וג'וזף טיפוגרף, פרקליטי הצמרת הביאו תיעוד עשיר של פסקי דין ודו"חות חקירה מארה"ב, בריטניה, אוסטרליה ואירופה. בכולם, השאלה שעמדה לנגד עיניהם של השופטים והתובעים היתה האם אפשר להגביל - לא כל שכן, להפליל - יחסים שבין גורמי תקשורת לבין פוליטיקאים. העמדה בכל המקרים היתה אחת: אי אפשר. זה הדין גם במקרים של יחסים מאופיינים בקח ותן וגם ביחסים שאין בהם קח ותן. 

בשנים 2011-2010, למשל, הלורד השופט בריאן ליווסון כיהן בבית הלורדים הבריטי בראש ועדה שחקרה את היחסים בין איל התקשורת הבריטי/אוסטרלי רופרט מרדוק, לבין ראשי ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, ג'ון מייג'ור וטוני בלייר - כמו גם יחסיו עם שני ראשי ממשלה באוסטרליה.

אורכו של דו"ח ליווסון שפורסם בעקבות החקירה הוא כמעט 2,000 עמודים. הוא מתעד מקרים שבהם המנהיגים הסכימו להעניק הטבות רגולטוריות, ולאמץ מדיניות שהיטיבה עם מרדוק תמורת סיקור אוהד. כפי שהבהירו המשפטנים האמריקנים, דו"ח ליווסון כולל "ניתוח משפטי מפורט" של מעשיהם של מרדוק והפוליטיקאים. ובכל זאת, "אין בו כל הצעה כי הכיסוי המלטף והעוין של מרדוק יוכל להיחשב 'שוחד'". בחקירות מקבילות באוסטרליה, התובעים אף לא פתחו בחקירות לגבי יחסי מרדוק ושני ראשי ממשלה שעימם סחר סוסים. 

בל, לוין וחבריהם הבהירו כי אם מנדלבליט יאמץ את גישת הכפופים לו בפרקליטות ויתייחס ליחסיו של נתניהו עם אילי תקשורת בארץ כיחסים פליליים, ויגיש בגינם כתב אישום נגד רה"מ, הדבר "יסמן לעיתונאים ולמנהלי תקשורת שחשיפה המיטיבה או המזיקה למועמד עלול להיחקר על ידי המשטרה ועל ידי תובעים כדי לקבוע אם החשיפה היתה 'תן' שניתן בעבור 'קח' של פעילות רשמית. אם המשטרה והתובעים מקבלים את הסמכות לחקור את המניעים המעורבים של עיתונאים ופוליטיקאים, יתאפשר להם לשלוט באופן שרירותי במוסדות חיוניים של דמוקרטיה".

רוצה לומר, היות שכל הפוליטיקאים ומערכות התקשורת בעולם הדמוקרטי - לרבות בישראל - מנהלים קשרים אלו עם אלו, אם מנדלבליט יקבל את עמדת שי ניצן, הלכה למעשה הוא יהפוך את כל הפוליטיקאים ומערכות התקשורת בישראל לבני ערובה של הפרקליטים. ברצותם יוכלו לחקור את קשריהם, ולפגוע בשמם הטוב, בכיסם ולהפלילם; וברצותם יוכלו להניח להם ולאפשר להם לכנות את חבריהם הנחקרים "מושחתים" ו"חשודים". 

שרירותיות כסמכות

אפשר להגיב כי אין כאן בעיה. הפרקליטים מתעקשים כי כוונותיהם טהורות. הם לא מתכוונים לנצל לרעה את הסמכות שהם תופסים. הם רוצים לוודא כי הפוליטיקאים והתקשורת לא סוחרים בכיסוי על חשבון הציבור.

גישה זאת בעייתית, מהותית ונורמטיבית. ברמה המהותית, השאלה היא מי קובע מהו עניין הציבור. במדינות דמוקרטיות, הציבור מחליט בקלפי. תפיסת הסמכות לקבוע את טובת הציבור על ידי פרקליטים בלתי נבחרים מגלמת בתוכה חוסר הערכה מהותית לריבונות העם על ממשלתו במדינות הדמוקרטיות. 

הקושי הנורמטיבי בא לידי ביטוי במהלך חקירות נתניהו. הרי במקביל להדלפות מחדרי החקירות, ראינו עד כמה מדובר באכיפה בררנית. נתניהו נחקר בזמן שהפרקליטות והמשטרה סירבו לחקור פוליטיקאים אחרים שעל פני הדברים קיימו יחסים זהים, אם לא בעייתיים יותר, עם אילי הון ותקשורת. 

הקושי הזה גם בא לידי ביטוי בשימוע עצמו. לאורך חקירות נתניהו, מהפרקליטות עלתה הטענה כי אין לבעלים של מערכת תקשורת זכות לקבוע קו מערכתי. לצורך העניין, אם הבעלים של אתר אינטרנט מבקש לתמוך במדיניות כלכלית מסוימת, וכתב באתר מתעקש לכתוב דברים הפוגעים בקו זה, לפי הפרקליטות - בעל השליטה פוגע בחופש הביטוי של הכתב אם יגיד לו להפסיק, או יפטר אותו. לעמדה זאת יש היגיון מסוים. אבל הוא מנוגד ליסודות של העולם החופשי והדמוקרטי, כפי שהבהירו המשפטנים האמריקנים בדו"ח שהגישו למנדלבליט. כמו שלבעל מפעל נעליים שמורה הזכות לקבוע אילו נעלים ייצרו במפעלו, כך לבעל מדיה שמורה הזכות לקבוע את קו המערכת שלו. כשהטיעון הזה הועלה בשימוע, חזרה ההתנגדות של הפרקליטות, "זאת עמדה קפיטליסטית", אמרה אחת המשתתפות בשאט נפש. 

לגיטימי להתנגד לשוק החופשי ואף להתגעגע לימי הזוהר של הביטאונים "דבר" ו"על המשמר". אבל אי אפשר להגיד שעמדות אלה הן אובייקטיביות, ובוודאי אי אפשר להגיד שהן מייצגות את הלך הרוח של הציבור טוב יותר מתוצאות בחירות. 

חברה שמרימה על נס עמדות הפוסלות את הזכויות הקנייניות של אנשים פרטיים אולי שואפת לשוויון, אבל היא פוסלת את החירות והדמוקרטיה ובכך הופכת חברה חופשית לעריצות. זה בוודאי המצב כאשר סמכות אנטי־דמוקרטית זאת מופעלת באופן שרירותי כפי שקורה בהליכים המשפטיים נגד נתניהו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו