הסוכה היא מיצג תלת־ממדי אמנותי של העבר • אך היא גם תזכורת להיותנו בני חלוף, ארעיים
סרטוני הסוכות שהתעופפו בווטסאפ בזמן סופת הברקים של יום שלישי היו בעיניי כמעט סרטונים דתיים. קורס בהדתה, השלמה ויזואלית למגילת קהלת. סרטונים שהנכיחו אמת נצחית וכמו נוצרו להבנת מהות חג הסוכות, חג שמח במיוחד. רק לגבי חג הסוכות אמרה התורה "ושמחת בחגך". בלשון חז"ל "חג" סתם הוא חג סוכות.
אבל לפני השמחה, מעט מעצבות המוות. כי ממנו אי אפשר להתחמק וטעמנו מטעמו המר באסון בזיקים. כבר אמר קהלת, שאת מגילתו קוראים האשכנזים בסוכות: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו".
מתוך הסרט "סוכה סיטי" (2013)
לפני תחילת ההלוויה של אבי, נקראתי לחדר הטהרה לזיהוי המת. איש חברה קדישא הסיר במיומנות את התכריכים מעל פניו היפות של אבי. בזמן שהבטתי בפניו הקפואות שנראו כמו מפוסלות בשעווה קפא ליבי. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו בעולם המוחשי, הפיזי. הסופיות הבלתי נתפסת של פרידה מוחלטת.
ב"החטא ועונשו" כתב דוסטויבסקי: "את הנצח אנו משווים לנגדנו תמיד כרעיון שלמעלה מהשגתנו, כאיזה גודל, גודל! אבל, מניין לנו הגודל? שמא תחת כל זה יהיה שם רק חדר אחד קטן, מעין בית מרחץ כפרי, כולו פיח ועשן ועכבישים בכל פינה, והנה לך כל הנצח" (תרגום: י"ח ברנר).
והנצח היה ברגע הזה מבחינתי אותו חדר טהרה קטן, עירום ואפור, שבו התוודעתי לסוף המוחלט. סוף נצחי. והסוכה היא האדם.
בזמן תהלוכות ניצחון באימפריה הרומית (טריומף), היה המצביא המנצח עומד בכרכרתו עטור זר דפנה כשלצידו עבד שלחש באוזנו הלוך וחזור את המילים "Memento mori", כלומר, "זכור את יום מותך", או "זכור שהנך בן־תמותה".
אֶפּיקטֵטוס, מאבות האסכולה הפילוסופית הסטואית שהיה עבד משוחרר, פיסח כנראה כתוצאה של אכזריות בעליו, לימד את תלמידיו כי בזמן שהם מנשקים את ילדיהם, אחיהם או חברים, עליהם להזכיר לעצמם כי כולם בני תמותה ולחוש כמו העבדים שעומדים מאחורי המצביא בתהלוכת הניצחון ולוחשים "ממנטו מורי".
גם בנצרות, במהלך הכתרה של אפיפיור חדש, היה הטקס מופרע שלוש פעמים בידי נזיר יחף האוחז מוט שבקצהו פיסת פשתן בוערת. לאחר שהלהבות כילו את הפשתן, היה הנזיר מכריז: "Pater sancte, sic transit gloria mundi", "אב קדוש, כך חולפת תהילת עולם".
הסוכה היא ממנטו מורי יהודי קדום. דווקא בחג האסיף, המסמל את סוף העונה החקלאית, חג שנוצר בזמן שעם ישראל ישב על אדמתו במציאות של אומה חקלאית החיה בהרמוניה עם הטבע. חג שכל עמי האזור חגגו בצורה כזו אחרת. אבל אצל היהודים, חגיגות האסיף קיבלו טוויסט. תמיד יש טוויסט.
אדם שזה עתה סיים שנה קשה של "בזיעת אפך תאכל לחם" ולקינוח עבר מרוט עצבים ועמוס חרדה את הימים הנוראים מתפנה לשבוע מנוחה ושמחה של חג הסוכות, זכר לסוכות שישבו בהן אבותיו שנגאלו ממצרים. היהודי, כחלק מסיפור גדול ממנו, חוגג את סוכות לא רק כסוף העונה החקלאית אלא גם כזיכרון לרגע היסטורי. מצווה שהיא למעשה מיצג תלת־ממד אמנותי של העבר. אתה משחק את אבותיך. עובדי האלילים חגגו את האסיף בקרנבל בכחנלי, והיהודי צריך לצאת מביתו הקבוע, ביתו מבצרו, ולבנות לעצמו סוכה מצ'וקמקת עם גג מענפים וקישוטים מעופרת סינית.
מגילת קהלת הנקראת בסוכות מיוחסת לשלמה המלך ונפתחת במילים שמעיפות את הגבות: "הבל הבלים הכל". קהלת מביא שם מסכת תובנות מערערות מוסכמות, ערכים ונורמות. חשבון הנפש של אדם שראה כבר הכל. הכל. המחקר המודרני וגם חלק מחז"ל ראו בקהלת חריג בעולם המקרא בגלל היותו טקסט רווי ספקנות דתית. חז"ל אף חלקו באם להכניסו לתנ"ך משום החשש שיעורר פקפוק וספק. למזלנו היה להם אומץ.
קהלת מתמודד עם שתי שאלות מרכזיות - מהו האדם? ומה טוב עבורו? התשובות פסימיות. רוח ניהיליסטית נושבת בין המילים. לפחות במבט שטחי. משום שקיומו, מעשיו וערכיו של האדם מתגלים כחסרי משמעות. הישגים גשמיים שווים כקליפת השום ובמידה שווה, פסגות רוח ואינטלקטואליות. המסקנה הסופית של קהלת טמונה בפסוק הלפני אחרון במגילה: "סוף דבר, הכל נשמע, את האלוהים ירא, ואת מצוותיו שמר כי זה כל האדם".
וכאן אני מגיע לפרשנות של יוחאי בני בכורי למהות חג הסוכות והסוכה. כדי להבין את הרעיון המהותי של חג הסוכות ושל הסוכה עצמה צריך לבחון את סוכות מפרספקטיבה כוללת של שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות.
פסח הוא חג הגאולה, חג הישועה. הכל נסי, הכל בידי האלוקים. האדם/היהודי הוא פסיבי לחלוטין. אפילו חלקו של משה רבנו מוצנע. פסח מבחינה תיאולוגית הוא טרנסצנדנטיות בצורתה השלמה. "אני ולא מלאך, אני ולא שרף". גאולה חיצונית שנכפית על היהודי הר כגיגית. כולם נגאלו. הטובים, הרעים, התמים ואלה שאינם יודעים לשאול. בשבועות, חג מתן התורה, אנו מוצאים שיתוף. מעבר של חלק מהאלוקות לידי האדם. התורה ניתנת מאלוקים לעם ישראל. אלוקים משתף את האדם ביצירה הדתית מוסרית. בחוקה משותפת. כבר לא פעולה חד־צדדית אלא פעולת גומלין.
חג הסוכות משלים את המהלך. מצד אחד, סוכות הוא אנושי לחלוטין. האדם אקטיבי. הסוכות הן מעשה אנושי לחלוטין והן זכר לסוכות אנושיות שבנו ישראל במדבר. מצד שני, זה מה שהאדם מסוגל לו. אלוהים עושה אותות ומופתים, קורע את הים, מוריד את התורה. האדם בונה סוכה ארעית ודופק את הבוהן עם הפטיש. יש מקום ליצירה אנושית, אבל חמוד, אומרים לך, אל תטעה, היצירה האנושית הדתית דומה הרבה פחות ל"ונוס ממילו" והרבה יותר לציור של הבת שלך בגן. אתה והסוכה שלך, אתה עצמך הסוכה שלך, ושניכם פגי תוקף, ארעיים, חולפים עוברים. לכאורה מחשבה מייאשת אבל לאמיתו של דבר, לאמיתו של יהודי זו מחשבה מנחמת ומרוממת. כי יש פשר ויש מהות גם אם אתה מוצא אותו בסוכה לנצח מחלידה. רק זכור את ארעיותך כאן, את יכולת היצירה שלך ואת שתי הצלעות הנוספות של המשולש הרגלי. פסח ושבועות.
