ברווח שבין בוני לקלייד | ישראל היום

ברווח שבין בוני לקלייד

בצאתנו מיום הדין נותר לקוות שלא נדע עוד מהרוע הסתמי שמלווה אותנו משחר ההיסטוריה 

על מרק ברולט שמעתם? כנראה שלא, ובצדק - כי אין ממש סיבה טובה לשמוע עליו. אבל אותי ברולט מעניין, כי הוא ניגן בס - הכלי שבו אני מנגן - אבל הוא גם היה אחד הניצולים היחידים מההתאבדות ההמונית של כת הדווידיאנים של דיוויד כורש בוואקו טקסס. 

בורלט ניגן בס בלהקה של הכת, שהונהגה כמובן על ידי כורש עצמו, שהיה - איך לא - הגיטריסט המוביל. בחקירתו לאחר ההתאבדות ההמונית בחווה, סיפר בורלט ל־FBI שהחזרות עם כורש היו עבורו אירוע טראומטי, מרעיד עצבים ורב מתח בעיקר בגלל הפעמים התכופות שכורש היה תופס קריזות וזורק עליו מקלות תופים בכל פעם שניגן תו לא נכון. "זה קשה להיות בלהקה עם המשיח", הסביר הבסיסט לחוקרים. בהשאלה, זה קשה גם להלל וגם לקטרג בטענות לבורא עולם על עולמו בצאת יום הדין. 

כששכב המחזאי הנורבגי הדגול הנריק איבסן על ערש דווי, פנתה אליו האחות המטפלת ואמרה לו שהוא נראה כמו מי שמרגיש הרבה יותר טוב. "להפך", ענה איבסן - והתפגר. 

ארנו פריש ב"משחקי שעשוע", סרטו של מיכאל הנקה (1997)

להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם אני חש כמו איבסן בצאת יום כיפור, ממש בשעה שאני מקליד את השורות הללו. תמיד אחרי כיפור אני לא חש רענן ונינוח אלא הרבה יותר מעוך מאשר בצום עצמו. בין שאני במצב צבירה של אמונה יוקדת ובין שאני ספקן מתמיד, איכשהו אני תמיד נע בין דכדוך לעצבות. 

האטומים היסודיים בכל יצור חי הם חומר הקיים ביקום בשפע. כל עוד אותם אטומים, מפוזרים באופן אקראי וחסר תכלית, הם לכלוך, סלע, אבק אך במבנה מסודר, הם זזים, מעתיקים, מתפתחים ולבסוף כותבים את מה שאתם קוראים. כפי שאמר מר לודוויג ויטגנשטיין: "לא כיצד הוא העולם הוא המיסטי, אלא זה שהוא ישנו". 

אז יום כיפור מאחורינו, גם השימוע וגם המשפט. גם מטריאליסטים הרואים בחיים גחמה חולפת של מיליארדי תאים להיות אתה לזמן מה, מחפשים משמעות וקיום נצחי. כולנו משתוקקים להשאיר אחרינו מורשת, זיכרון, לחיות בתודעה הנצחית. אפשר לנסות להשיג אלמוות באמצעות הישגים אדירים עבור המין האנושי, אחרים יותירו חותם בעלילות גבורה, יצירות נשגבות או מעשה אצילי, ויש מי שיטפטפו דם על ההיסטוריה האנושית. יש רבים כאלו.

אני צופה בקונצרט ישן של טום ווייטס ביו־טיוב. הוא גורס את השירים בגרון חלוד, דורך על שביל חצץ רטוב בסערה. בלי סוודר, רק עם סיגריה ובורבון ביתי. הפסנתרן שלו מצמץ בטירוף כאילו הוא שולח הודעות מורס סודיות לחלל. ווייטס שר על פרנקי שגר בוואלי עם אישה שיודעת לשתוק וכלב צ'יוואווה עיוור בשם קרלוס עם מחלת עור. ערב אחד פרנק חזר הביתה ושרף אותו. אחר כך ישב ברכב, הביט בבית בוער בגוון כתום קרנבל ואדום של ארובות, ואז ירד לכביש המהיר ונסע צפונה. פרנקי לא סבל אף פעם את הכלב.

אני חושב על השיר, על הסתמיות האלבר־קאמית הכל כך טרגית במילים שאינן. הסיפור שאינו מסופר אבל נרמז בסוד הצמצום. אני חושב על השיר של ווייטס בהקשר הרצח הנורא במוצא. 

ארגוני הנשים מיהרו לקשור אותו באלימות גברית, בצדק, מן הסתם, שכן גבר רצח את בת זוגו. 

אבל אולי יש כאן מעבר. הרי אלו היו עובדים סוציאליים, אנשים שהיומיום שלהם עוסק בחומרים שמהם נוצקה הטרגדיה שלהם. 

הברק יכול לפגוע בכל מקום. לאירים אמריקנים (וגם לגרמנים מתברר) יש פתגם שאומר "מלאך ברחוב, שטן בבית" - קראתי אותו בהקשר של כבאים, פרמדיקים ושוטרים בניו יורק. אנשים שנערצים ברחוב אבל בבית הם מפלצות. אני לא אסתכן בפסיכולוגיה בגרוש אז לא אפליג בתיאוריות, אבל אני חש באינטואיציה שיש משהו אפל עמוק וקוטבי במין האנושי בכלל, ובמי שבוחרים לשרת את המין האנושי בפרט. 

לרוע יש סקס־אפיל. בבריטניה יש בקירוב מאה נשים המאורסות לנידונים למוות בבתי כלא אמריקניים. לתופעה יש הגדרה בספר האבחון הפסיכיאטרי "תסמונת בוני וקלייד" - נשים הנמשכות לפסיכופתים. הקלישאה אומרת שפסיכופתים הם מסמר המסיבה. הטיפוסים הכי מושכים בחדר. 

שתי אחיות אוסטרליות, נשואות, נוצריות שנולדו מחדש, התגרשו והתחתנו עם שני עבריינים אלימים כדי לשקם אותם. בעלה של האחות הבכורה השתחרר מהכלא ובאותו יום רוצץ את גולגולתה בפטיש. מזלה של השנייה שפר, אם אפשר להשתמש בפועל שפר בצמידות למה שקרה לה. בן זוגה הטרי, שהורשע בניסיון לרצח אשתו הראשונה, השתחרר מהכלא וחזר כעבור שבוע למיטת הקומתיים לאחר שניסה לחתוך את אוזנה בסכין יפנית ולעקור עם פלייר את שיניה הקדמיות. למה? ככה. 

מה מושך את התמימות, הפתיות לתוך הרוע, כמו יתושים הנמשכים אל האור הכחול במלכודת? אפשר להבין, גם אם בקושי, את סוד הקסם הרומנטי של רוע על נשים מוחלשות וחלשות. אבל בתיאור הסינדרום שמור משקל נכבד לנשים המבקשות לתקן את הפושעים, נוצריות שנולדו מחדש ומחפשות גאולה בביבים. השאלה אינה למה המנוולים הללו הם סדיסטים מופרעים שביקשו לרצוח את הנשים שרצו לעזור להם. זה טבעם. השאלות שעולות לי הן מדוע מי שבחרו בטוב, במוסר, כורכות חייהן בטיפוסים נאלחים? מדוע הנשים האוסטרליות הדתיות האמינו שהן יוכלו לשנות את אופי המפלצת? 

האדם זקוק לנחמה של סיבה ומסובב. המודרניזם הציב את המדע כניסיון המהותי היחיד לתחום את התוהו ובוהו של החוויה האנושית לתוך מערכת הגיונית או לפחות כזו הנדמית הגיונית. אבל לפעמים אין הסבר, אין סיבה ומסובב מתחומי העולם הגשמי.

"הלוא כאילן האדם. ככל אשר ירבה לשאוף אל על ואל אור - יגבירו שורשיו כמיהתם ארצה, מטה, לחושך, לתהום, לרשע", אמר לנו ניטשה, ומתוך תורתו, נרצה או לא, נאהב או לא, נבט זרע פורענות של רשע בלתי נתפס.

כששכב הנריק איבסן על ערש דווי, פנתה אליו המטפלת ואמרה לו שהוא נראה כמו מי שמרגיש טוב. "להפך", ענה - והתפגר

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר