מחאת תושבי ישראל הערבים מוצדקת, אך שום כוח משטרתי לא ינצח חינוך • כל עוד עבריינות נתפסת כמודל ראוי לחיקוי, מספר השוטרים ברחובות לא ישנה את תרבות המזרח־מערב הפרוע
גשם ראשון סדק את שמי הקיץ, ריח טרי מילא את האוויר והשקיעה היתה כסיר חריימה שנשפך על האופק בכל גוני האודם. טיפות הגשם עוררו את כל השמנים שהצטברו לאורך הקיץ על האדמה ועל הסלעים בקרבת הצמחים, הדי הטיפות נישאו מעלה, מרחפים באוויר כבועות שקופות המכילות כמוסות ריח קטנטנות המגיעות לאפינו, מספרות שהאדמה מתנקה מאבק הקיץ, והחורף עומד בפתח.
היוונים קראו לניחוח היורה בשם "פטריכור", צירוף המילים פטרה, שפירושה אבן, ואיכור, שהיא תמצית החיים, הדם הייחודי שזרם בוורידי האלים על פי המיתולוגיה היוונית. בעודי נפעם מהריח והמחשבה שתמצית החיים בוקעת מבין האבנים לאחר הגשם הראשון, הופיע הפקק לפתע. ארוך, מאובן ומפתיע בתקיעותו, בטח ביחס לכבישי הדרום הריקים בדרך כלל לעת ערב.
כשאר מטיילי הסופ"ש בדרכם חזרה מים המוות, ניסיתי לנחש מה מחלל את קדושת התנועה הישראלית קדימה, ומעכב אותנו כל הדרך אל צומת שוקת בואך כביש 6. למוד ניסיון קיוויתי שלא מדובר באחד מחבורת האופנוענים שעקפו אותנו בטיסת נדנדות בכביש מסדום לערד. הכבישים המפותלים בדרך אל ים המוות הם אפרודיזיאק ידוע וקטלני לכל חובבי הריגוש המוטורי, ופעמים רבות מדי הסף נחצה. כשהתקרבנו לצומת התבהר לנו שהפעם מדובר באירוע מסוג אחר, ואלו תושבי חורה ולקיה שהפגינו נגד האלימות הגואה בחברה הערבית בישראל.
צילום: דויד פרץ
כבר כתבתי כאן בעבר על משחק העכבר והמקלדת שהחברה הערבית ומשטרת ישראל משחקות ביניהן. שני הצדדים רוצים את אותו הדבר: סדר, ביטחון ושמירה על החוק, אך לא מסוגלים להתנתק מרשת הנרטיבים שבה נלכדו, ולכן הם מעמידים פנים שהצד השני אשם בכל.
במשך שנים רבות מדי, חלקים משמעותיים בחברה הערבית בישראל "הכילו" תרבות אלימה של ירי בחתונות כ"שמחה", פטרו נהיגה פרועה ומסכנת חיים כמשובות נעורים, והצדיקו את אינספור הצפצופים על החוק, באמצעות רטוריקה מתקרבנת שהצדיקה פשעים כתוצר "בלעדי" של מסכנות, דלות ואפליית החברה הערבית בישראל.
משטרת ישראל עשתה - ועושה - הרבה כדי לנסות לאכוף את החוק. סביר להניח שגם אני הייתי חושד בעוצמת כוונותיה אלמלא הייתי נוכח באחד מאותם אירועים יומיומיים למציאת אמל"ח ביישובים ערביים. רק שם הבנתי את האמת המרה.
אם הקהילה לא ניצבת מאחורי המשטרה, לשוטרים אין יכולת אמיתית לבצע את עבודתם. על כל כלי נשק אחד שהם מצאו, הקהילה החביאה בשתיקתה עוד שישה. על כל תאונת דרכים שבה נלכד עבריין, יהיו שישה מקרים שבהם הקהילה תטשטש את הראיות ותמלט את הנהג מפני החוק.
כשאתה מטיל על המשטרה עבודה סיזיפית שאין לה תוחלת או יכולת למנוע את הפשע, גם הטובים והמחויבים שבשוטרים יתייאשו מן העבודה כפוית הטובה. שום כוח משטרה אינו יכול לנצח חינוך. כל עוד הקהילה לא מוקיעה ציבורית את העוברים על החוק, כל עוד עבריינות נתפסת כמודל ראוי לחיקוי, מספר השוטרים ברחובות לא ישנה את מציאות הדרום, הצפון והמזרח הפרוע.
איך אמר לי פעם מכר, "חוקים זה בשביל היהודים, אנחנו בדואים, לנו יש חוקים משלנו, לפעמים..."
"כדי לחיות מחוץ לחוק אתה חייב להיות הגון", שר פעם בוב דילן, ופנטז על עולם של אלימות אצילית ומוסרית. אין חיה כזו. אלימות היא אלימות היא אלימות. פורעי חוק סדרתיים מפנים בסוף את הנשק שלהם גם כלפי שכניהם ובני משפחתם. לא משנה כמה פעמים ובאיזו עדינות תלטף את ראשו, מי שמגדל תנין, יגלה שאלו לא הדמעות שגורמות לו לתקוף, אלא מבנה שיניו.
כמי שנזהר מהכללות גורפות, אני יודע שיש רבים וטובים בחברה הערבית שחושבים ופועלים אחרת, אולם כל מבטי הביקורת ושתיקות האי־נחת בטלים בשישים מול עוצמת הקול האלים שמזלזל בחוק, מאיים בגלוי ומתהולל ברחובות, מרגיש שהוא גיבור־העל החדש.
צילום: דויד פרץ
אפשר להתווכח כמה זה "גזעני" ולא "נכון" לומר שפריעת החוק היא תופעה נפוצה יותר בקרב החברה הערבית, אולם הדבר מוביל את הדיון לקרבות "אנחנו ואתם" שעד היום לא פתרו דבר ולא עזרו לאיש. האלימות בחברה הערבית היא תולדת התנהלות ארוכת שנים שבה עין אחת קורצת ועין שנייה עצומה. אך כשהקליע פוגע בין שתי העיניים, מתגלה האמת המרה - למי שנרצח לא אכפת כלל וכלל איזה "נרטיב" יתרץ את עלייתו השמיימה.
אם אתם רוצים להבין כמה הכפילות המוסרית הזו היא מדיניות מובנית, נסו לראיין פעם את מנהיגי הקהילות הערביות. הדברים ששמעתי שלא לציטוט, גרמו ללסתי להישמט בקיצוניות הביקורת העצמית. אולם ברגע שמכשיר ההקלטה הוצב על השולחן, ולדברים יש שם, פנים וכתובת, מייד חזר השיח הנרטיבי הישן המוכר, זה המאשים את הצד השני בכל הרעות החולות ובמזג האוויר הנוראי, שתמיד מסתכם באפס אחוזי אחריות עצמית.
די היה לראות את נואשות פני המפגינים, את רצינות מעשיהם ואת המחויבות לחיים טובים יותר, כדי לחשוד שאולי הפעם מדובר ברגע ה"די, נמאס לנו" של הרוב השקט בחברה הערבית בישראל. אחרי שנות שבר רבות, גב הגמל התאחה, טיפות הגשם הראשון סדקו את שתיקת האבנים ומתוך האבק החלו חיים חדשים לצמוח.
צריך לשים לב ולהושיט יד תומכת לקולות השפויים ואוהבי החיים המובילים את ההפגנות המתחוללות כרגע במקומות שמרכז הישראליות בקושי רואה או מבין בהם. לא משנה כמה פעמים ייחסם צומת שוקת לתנועה, חוקי הפריפריה יקבעו שזה תמיד יהיה אייטם מספר 327 במהדורת החדשות, וגם זאת, רק במידה ששום נמלה לא נדרסה בכניסה לספארי ברמת גן באותו היום. אולם כמו כל דבר טוב שצומח בקצה, זה בסוף יגיע גם אל לב המרכז.
צילום: דויד פרץ
כשאיילון ייחסם בשל האלימות המשתוללת בחברה הערבית זה יכעיס, יקומם ויעצבן את מקדשי השגרה. אבל כפי שהישראליות הבהירה לא פעם, בשביל לעשות פה שינוי, צריך לעצור את התנועה, ולשבור את השגרה.
זה לא יהיה נעים, ויש סיכוי סביר שזה ייגמר בדם, אך זה עונשה של חברה שטובה ואכפתית במצבי חירום אך עצלנית ואנוכית בימי שגרה. רק כך מתחילות המערכות לפעול, רק כך מתחיל תהליך החינוך האיטי אל עבר התיקון הראוי של החברה הישראלית.
משפטים שאנשים אומרים
חוף לוט, ים המלח
א: קצת עמוס מדי פה, לא?
ב: מה שמרגיש לך, מותק, אבל אל דאגה, אחרי זה אני אקח אותך לאיזה מקום ליד עין גדי, שאף אחד לא מכיר.
א: 'סתכל סביבך, זה ישראל, ארץ צפופה ומשפחתית שמאוהבת בעצמה, אין פה מקום אחד ש"אף אחד לא מכיר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
