לא בכל יום מפרסם ראש ממשלה מאמר דעה ביומון, אבל ב־7 באוגוסט השנה זה קרה. מאמרו של בנימין נתניהו לא הופיע בעמודי הפובליציסטיקה של "ישראל היום". הוא התפרס על פני העמוד הראשון, וניכר בו שנתניהו שיתף את קוראיו במחויבות עמוקה שלו, ממש כמו שיו"ר העבודה, עמיר פרץ, טרח, שלושה שבועות אחר כך, להסיר את שפמו כדי להבטיח לבוחריו כי לא יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, ולא יעניק לקואליציית ימין את הרוב שיידרש לה כדי לשמור על שלטונה. נתניהו כתב, בין השאר: "ההתחייבות שלי ברורה, להקים אחרי הבחירות ממשלת ימין חזקה, שתמשיך להוביל את מדינת ישראל להישגים חסרי תקדים, ותשמור על ביטחון אזרחי ישראל. זאת המחויבות שלי למצביעי הליכוד. לא תהיה ממשלת אחדות".
סביר להניח כי ראש הממשלה קרא סקרים באותם ימים, גם כאלה שהתפרסמו בדפים אלה, ובאף אחד מהם לא ראה רוב לקואליציית ימין. כמעט כל הסקרים שפורסמו בכל כלי התקשורת הראו, במהלך מערכת הבחירות, כ־55 מנדטים לגוש הימין בראשותו, כ־55 מנדטים לגוש החוסם וכ־10 מנדטים לישראל ביתנו. מה הביא אותו להתחייב כי לא תהיה ממשלת אחדות במצב דברים זה? הרי היה יכול להסתייג ולכתוב כי יעשה כל מאמץ אפשרי כדי להבטיח ממשלת ימין אחראית ומנוסה, ללא גורמי שמאל חסרי ניסיון וחסרי אחריות הנשענים על קולות ערביים. הוא היה יכול לכתוב כי כל קול לליברמן הוא קול לגוש חוסם נגדו. אבל הוא בחר במילים אלו, קרוב לוודאי מתוך מאמץ להעביר לליכוד קולות מ"ימינה", וייתכן כי הדבר עלה בידו.
מהי העדיפות האמיתית? נתניהו נואם בהשבעת הכנסת ה־22 // צילום: קובי גדעון/לע"מ
לא חלפו חודשיים מכתיבת הדברים הנחושים הללו, ונתניהו מופיע בבית הנשיא, ואחר כך - באירועים פומביים, והוא מסביר מדוע ממשלת אחדות לאומית היא צו השעה. עכשיו הוא מזהיר: "אנחנו עומדים בפני אתגר ביטחוני ענק שגדל ועולה משבוע לשבוע. זה לא ספין ולא גחמה. זה לא 'נתניהו שמנסה להפחיד אותנו'. כל אחד שעיניו בראשו רואה שאיראן הולכת ומתחמשת. היא תוקפת, שולחת שליחי טרור לכל מקום ואומרת שישראל תיעלם. המציאות הזאת מחייבת אותנו להתחמש ולהמציא כלי הגנה והתקפה באיכות שלא היתה לנו עד עכשיו. להקציב מיליארדים נוספים לצורכי ביטחון, ולקבל החלטות תקציביות קשות כמו שלא קיבלנו עשרות שנים... השקעתי מאמצים רבים מאוד כדי שתקום ממשלה רחבה ויציבה. ממשלה כזו היא צו השעה".
מילים כדורבנות. אבל כיוון שרק לפני שבועות מעטים נאמרו דברים הפוכים באותה נחישות עצמה, ראוי לראש הממשלה להתייחס, ולו במילה, למהפך שחל בדעתו. הרי קשה קצת להאמין שהאיום האיראני נתגלה לנתניהו רק בשבועות האחרונים. קשה גם להאמין שבתקופה זו הוא הגיע למסקנה שבלי השמאל לא יעלה בדעתו להמציא כלי הגנה והתקפה באיכות חדשה. היה מתבקש לומר כי עשה מאמץ עליון להבטיח רוב ימני־חרדי, כי כיוון שהדבר לא עלה בידו, הוא מוכן להקים ממשלת רוטציה עם השמאל, וכי הוא מקווה שהשמאל לא יפגע במאמץ שלו להעביר תקציבי עתק לביטחון במקום להשקיע ברווחה, בבריאות ובחינוך כפי שהבטיח במערכת הבחירות.
ייתכן שתקום ממשלת אחדות לאומית עם רוטציה, אבל עבור שני הצדדים זהו כורח ולא עדיפות. העם לא הצביע עבורה. הוא הצביע עבור ימנים וחרדים, מרכז, שמאל ומפלגה ערבית משותפת. צריך להיות אלכימאי כדי לגזור מכך שהעדיפות האמיתית היא שכולם ייכנסו תחת מטרייה אחת, ויוותרו על מה שחשוב להם באמת. כשעושים משהו בלית ברירה, לא כדאי להציג זאת כדבר הנכון ביותר לעשותו, ובוודאי - לא כמענה לשאיפתו האמיתית של הציבור. זה גם מוסיף משהו לאמינות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו