בימים אלו נבנה בירושלים קמפוס מפואר שיהווה את משכנן העתידי של המכללות הצבאיות. מחשבה רבה ודיונים ממושכים ליוו כל היבט בתכנון הפיזי של המתחם, פרט לזאת - איכותה ואופיה של ההשכלה הצבאית המתקדמת שמעניק צה"ל לקציניו ולנגדיו.
ישראלים נוהגים להתגאות, ובצדק, שהקצינים "שלנו", שלא כמו בצבאות זרים, "צומחים מלמטה". אתה לא מגיע לבה"ד 1 לפני שעברת טירונות, קורסי פיקוד זוטר והשתפשפת בשירות מבצעי. ואכן, קצינים ישראלים מבינים הרבה יותר טוב, בדרך כלל, ממקביליהם בוגרי ווסט־פוינט בארה"ב או סן־סיר בצרפת את הקשיים, הרעוּת והמנטליות של החפ"שים. זה חשוב במיוחד בצבא כמו צה"ל, שלמרות הרפורמות והמהפכות הטכנולוגיות, הוא צבא העם. בצבא מהעם, למען העם ובשביל העם - אין תחליף למפקד שהוא בשר מבשרה של היחידה.
לרוע המזל, רבים מדי שוכחים שצבא העם הוא רק הרובד הראשון, או הבסיס, למבנה של צה"ל. במקור, גיוס החובה נועד לשמש כהכנה של הצעירים הישראלים לעשורים של שירות מילואים. בהתאם לכך, ההכשרה וההסמכה לקצונה בבסיס הדרכה (בה"ד) במקום במכללה צבאית, התאימו לא רק לאופי המנהיגות והפיקוד של חיילי החובה, אלא גם לקציני המיליציה הישראלית - צבא המילואים. אבל במקביל, האבות המייסדים של מערכת הביטחון הישראלית היו מודעים לכך, שכדי שצבא העם יצליח יש צורך גם בעמוד שדרה מקצועי. הם הבינו שמרגע שהקצין הישראלי בחר בשירות קבע, יש צורך לציידו בידע ובמיומנויות, בדומה לקצינים בצבאות מערביים שבחרו בקריירה צבאית.
כך הוקמה ב־1952 המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם) במחנה גלילות. כוונת מייסדיה היתה להקים מוסד ש"ימקצע" את המיעוט הקטן של קצינים שבחרו בשירות צבאי כקריירה. הדבר מתבטא לא רק במסמכי היסוד של המכללה (הזמינים למתעניינים בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון), אלא גם בעובדה שרבים מאנשי צוות ההקמה נשלחו ללימודים במכללות צבאיות בבריטניה וצרפת. הניסיון וההבנה שרכשו שם שימשו להקמת מוסד שעל הנייר, לפחות, הכיל את כל הנדרש ממכללה צבאית מהשורה הראשונה בתוכנית הלימודים, בדרישות מסגל המרצים, בתהליך המיון והקבלה ובשיטות ההוראה. אבל, כמו שקורה לא פעם, התוכנית התגלתה בעיקרה כ"ישראבלוף", וכבר ב־1954 התלוננו במכללה על אי עמידה בדרישות המיון והקבלה של החניכים.
גורלה של המכללה לביטחון לאומי, המכשירה את שדרת הפיקוד העתידית של כלל מערכת הביטחון בארץ, שפר אף פחות. בגרסתה הראשונה (1962-1967) היא הוקמה בתהליך דומה לזה של פו"ם, אך נסגרה תוך זמן קצר מטעמי חיסכון, רק כדי להיפתח מחדש אחרי מלחמת יום הכיפורים. חרף התקוות והמאמץ, גם היא, בדומה לפו"ם, מעולם לא ממש התרוממה. ולמרות התקדמות מסוימת בשנות ה־90, עם הקמת המכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק), ובייחוד בסדרת רפורמות בפו"ם שהובילו לאיחוד הקורסים הזרועיים לקורס משולב, המכללות הצבאיות מפגרות בעשורים אחדים אחרי המתרחש בעולם. בכל רחבי העולם, המכללות הצבאיות הולכות ומאוחדות לכדי אוניברסיטאות הגנה לאומית, שלא רק משלבות לימודים אקדמיים עם צבאיים, אלא גם פועלות כמרכזי ידע ומחקר העומדים לרשות הצבאות ומערכות הביטחון.
השכלה צבאית איכותית, שתילמד בהדרגה לאורך הקריירה של קצין בפו"ם ומב"ל -מכללה לביטחון לאומי, איננה פס ייצור סיטונאי למצביעים מהוללים, והיא אינה ערובה לניצחון בשדה הקרב. אבל היא הדרך הבטוחה ביותר לתת לקצינים את בסיס הידע המקצועי, לספק להם מרחב לנתח ולתרגל תרחישים ומצבים מגוונים, ולאפשר להם פסק זמין נדיר לחשיבה על מהות תפקידם.
המעבר ההיסטורי של "בתי המדרש הצה"ליים" למשכנם החדש בירושלים הוא הזדמנות היסטורית לממש סוף־סוף את חזונם הרלוונטי של מייסדי פו"ם להשכלה צבאית אמיתית בציון.
ד"ר תמיר ליבל הוא עמית מחקר באוניברסיטה למדעים יישומיים של השירות הציבורי הבווארי וחוקר אורח באוניברסיטת באמברג
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו