עיראק מדממת בשבוע האחרון. יותר ממאה הרוגים ואלפי פצועים, לא עקב אירוע טרור כפי שהורגלה, אלא במחאת צעיריה שמאסו בחיים במדינה המפקירה את ההווה ואת העתיד שלהם לטובת אינטרסים אישיים, עדתיים, דתיים וזרים.
הייאוש מהמצב הכלכלי והחברתי יחד עם התנהלות הממשלה הכושלת והמושחתת, מעורבות גוברת של אנשי הדת, אימת המיליציות השיעיות־האיראניות השולטות ברחובות ומעורבות איראן במדינה ובצבא - כל אלה הובילו את צעירי עיראק לצאת לרחובות ולקרוא להדחת ראש ממשלת עיראק, עאדל עבד אל־מהדי, ולשחרור עיראק מכבליהם של איראן ומנהיגי הדת. מחאתם לא מאורגנת על ידי מפלגות ואין להם מנהיג ודובר מטעמם. הנשק שלהם הוא הדגל העיראקי שעל כבודו ועל צביונה של מדינתם הם נאבקים.
הממשלה מכירה אמנם בצדקת התביעות של המפגינים, אך בד בבד, בשיתוף עם איראן והכוחות הסרים למרותה, היא מאפשרת למליציות הפרו־איראניות להשתמש באש חיה נגד המפגינים ולפרוס צלפים על הגגות. בנוסף, היא חסמה את האינטרנט והרשתות החברתיות, פגעה בערוצי טלוויזיה עצמאיים ששידרו לעולם תמונות מהמחאה (בזמן שערוצי הטלוויזיה השלטוניים מתעלמים מקיומה של המחאה ומשדרים תוכניות רגילות), עצרה מפגינים ומאיימת לעצור כל פעיל פוליטי ואיש רוח שיתמוך במפגינים.
התקשורת העולמית והערבית ממעטות מאוד לסקר את האירועים, וכך הפכו המפגינים למי שמתעדים את מחאתם. הם אוחזים ביד אחת דגל וביד השנייה טלפון חכם. הסרטונים שלהם, שבחלקם תמונות קשות של פצועים והרוגים, נשלחים לבני ארצם החיים מחוץ לעיראק, ואלה מפיצים את התמונות ברשתות החברתיות.
יש גורמים בעיראק ובאיראן שמנסים להטיל דופי במחאה העממית ולייחס לה מעורבות של גורמים סונים ותומכי משטר הבעת' המתנגדים לשלטון השיעים. כמובן, גם מקומם של ישראל וארה"ב לא נפקד מתפיסת המזימתיות. עיראק שפעם היתה ערש התרבות, הפכה לחצר האחורית של העולם הערבי, ועבור איראן היא משמשת מוצב קדמי לזריעת הרס וחורבן באזור.
אני בת להורים שמוצאם מעיראק, ורומן שחיברתי על יהודי עיראק פורסם בעיראק וזכה שם לחשיפה רבה. אני מפרסמת באופן קבוע מאמרים בעיתונות העיראקית ועומדת בקשר עם אינטלקטואלים שם. כשאני שומעת את זעקת העיראקים, ליבי כואב עימם. שתיקת העולם המערבי נוכח מסע ההרג בעיראק והסיקור התקשורתי המצומצם מקוממים אותי. המפגינים מבקשים לקדם בארצם את הדמוקרטיה והחירות היקרות למערב, אך לא זוכים ממנו לתשומת הלב והגיבוי הניתנים בנדיבות למפגיני הונג־קונג. מי ייתן והעם העיראקי יצליח לזכות בחירותו לאחר שנים רבות של סבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו