במאי 2014 ביקר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בבית העצמאות בתל אביב. לביקור היתה משמעות סמלית משום שבמקום זה, במאי 1948, הכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל.
חלום בן האלפיים שנה על "הקמת הבית הלאומי לעם היהודי" התגשם הודות למאמצים הכבירים של המנהיגים היהודיים מישראל והתפוצות, והחלטת האו"ם שהתקבלה בשנת 1947 בתמיכת 33 מדינות.
כעבור 66 שנה, באותו המקום בדיוק, הורה ראש ממשלת ישראל להגיש לדיון בממשלה את חוק הלאום. לאחר מכן הגיעה תקופה של משברים ממשלתיים, פיזור הכנסות ובחירות מוקדמות. ב-19 ביולי 2018 עברה הצעת החוק בכנסת ברוב של 62 קולות בתור חוק היסוד ה-13 של מדינת ישראל, אך החוק ממשיך לעורר דיון סוער בכנסת, בחברה הישראלית כולה ובקהילות יהודיות בעולם. מיד לאחר שעבר בכנסת, הוגשו לבית המשפט העליון עתירות הטוענות כי החוק מפר את עקרון שוויון האזרחים. רק בימים האחרונים, הוגשה עתירה לשינוי חוק הלאום על ידי 40 זוכי פרס ישראל בתחומי התרבות, האמנות והרוח.
על-פי הנוסח הסופי, מכריז חוק הלאום על זכותו הבלעדית של העם היהודי להגדרה לאומית עצמית במדינת ישראל. החוק גם מגדיר את הסמלים הלאומיים של ישראל ומטיל על המדינה את החובה לדאוג לטובת היהודים והישראלים "הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם". החוק גם מכריז על כוונתה של מדינת ישראל לקלוט עלייה, לפעול "לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות".
אלו דברים חיוניים להמשכיות של העם היהודי, אך דומה שהדיון הציבורי בישראל לא מתייחס דיו להיבטים האלו, בפרט מפרספקטיבה של הקשר בין ישראל לתפוצות.
מבקרי החוק טוענים כי הניסוח שהתקבל נושא אופי מפלה כלפי המיעוטים הלאומיים בישראל – קודם כל, ביחס לקהילה הדרוזית, וגם ליוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר שאינם יהודים על-פי ההלכה. הם מדגישים כי הניסוח של חוק הלאום אינו כולל את הרעיון של "שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", המוזכר במגילת העצמאות.
מנגד, התומכים בחוק מצביעים על כך שעקרון השוויון כבר מוגדר בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, ובשורת הפסיקות של בג"צ. לפיכך, אין כל צורך לחזור עליו מחדש בכל החוקים האחרים. הם אינם רואים בחוק הלאום סתירות עם הערכים והכוונות של מחברי מגילת העצמאות.
דומני שכדאי להזכיר, כי מיעוטים לאומיים שונים, כולל בני עם היהודי בתפוצות, חיים ברוב מדינות הלאום בעולם המערבי המפותח, ומבחינת הניסיון הבינלאומי המצב בישראל אינו ייחודי.
הנורמות הבינלאומיות לא דורשות ממדינות הלאום לוותר על האופי הלאומי שלהן. עם זאת, החוק הבינלאומי עומד על זכותם של מיעוטים הלאומיים לשמר ולטפח את זהותם הייחודית באמצעות לימודי שפה, אוטונומיה תרבותית וכן באמצעות שירותי דת שיובטחו להם באופן שווה לשירותים הניתנים לקבוצת הרוב.
למיטב הבנתי, מראשית קיומה נהגה מדינת ישראל באותו האופן, תחת אילוצים ומגבלות שהוסרו עם השנים. לשם שמירת העיקרון הזה בעתיד יהיה ללא ספק צורך בקשת רחבה של מוסדות דמוקרטיים וחברה אזרחית מפותחת, ובמישור זה תמיד יש היכן לשפר ולהוסיף. חשוב לזכור ששמירת הזכויות של המיעוטים הלאומיים בישראל חיונית גם לחיזוק העמדה של קהילות יהודיות בתפוצות מול הממשלות במדינתם. קהילות יהודיות בעולם מצפות שממשלות ושלטונות יכבדו את זכויותיהן כקבוצות מיעוט, וארגונים יהודים בינלאומיים עוקבים אחרי זה באופן קבוע ושיטתי.
כמנכ"ל הארגון היהודי הבינלאומי התומך בחיזוק הקשרים בין יהדות התפוצות למדינת ישראל, אני סבור שחשוב במיוחד להדגיש את כוונתם של המחוקקים בישראל להמשיך ולחזק את התפישה הטמונה בחוק השבות.
חוק הלאום הוא חוק היסוד שמכריז על המחויבות של מדינת ישראל לגורלם של כל בני העם היהודי, על עקרון האחדות של העם היהודי וערך הקשרים ההדדיים שקיימים בין היהודים שחיים בישראל לאלו שמחוצה לה. מסיבה זו חשוב לזכור ולהזכיר שחוק הלאום הוא חיוני, וראוי לתמיכה של כל המערכות במדינת ישראל.
ד"ר חיים בן יעקב הוא מנכ"ל הקונגרס היהודי האירו-אסייתי וראש המכון לחקר יהדות אירו-אסיה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו