בראש השנה, בעת התפילה בבית כנסת, חשבתי על אבא שלי זיכרונו לברכה. הבכור בישיבה, הקטן יותר שיחק בחוץ, ובמהלך חזרת הש"ץ הבלתי נגמרת, הפרעת הקשב שלי נכנסה להיפר־ונטילציה. בהיתי באוויר ונזכרתי איך ישבתי ליד אבא בבית כנסת בימים נוראים. תקוע על הכיסא עם פרצוף תחת. מבואס. לא שהוא הכריח אותי לשבת שם בכוח אבל המבט שלו היה ברור. תשב פה לידי, תתפלל קצת.
יום כיפור בפתח ויממה מתישה עומדת לעבור על בורא עולם. מיליוני יהודים ברחבי העולם יאכלו לו את הראש בתפילות ובבקשות סליחה. גם אני אשב בבית כנסת, עטוף טלית, מזמן איבדתי את העמוד במחזור, מהפה תנדוף צחנת חולדה מתה ואני אבהה בהקיץ. ברגעים הללו יש מצב שאלוהים היהודי תוהה מדוע לא נולד בודהה שמן שמאמיניו הם נזירים חרישיים שמתרגלים ויפאסנה ואוכלים דייסת אשכי לאמות וקינואה. במקום טיבטים שקטים יש לו על הראש אותנו, שגם אשמנו, גם בגדנו, גם גזלנו, גם הטלנו דופי וגם לא הרמנו את הקרש.
בית כנסת היה "אוהל אהרון" בירושלים ואבא היה הטיפוס שכל הילדים מעריצים. המצחיק שמחקה את החזן שמאריך בתפילה, שעושה עיניים לבחורות. אבא שלי היה ברנש הרבה יותר מגניב ממה שאני היום. היה כמובן גם עניין הטבק להרחה שהוא נכנס אליו כמו וולטר רייט ב"שובר שורות". טבק הרחה זה הקוק של בתי הכנסת. אתה נוטל באצבעותיך קורט אבקה חומה שמריחה כמו משהו שבין טופי לספריי שירותים, תוקע לתוך הנחיר וזוכה לסדרת עיטושים שהיא מעין מולטי אורגזמת אף.
כל זאת בעניין של שבתות רגילות. אבל ביום כיפור אבא היה נכנס לזון ומכניס אותי לריתוק בזמן המוסף. כשהיינו מגיעים בחזרת הש"ץ לפיוט "אלה אזכרה" ובו תיאור עשרת הרוגי מלכות שהרומים הוציאו להורג, היה מגיע ה־רגע של יום כיפור: אבא היה בוכה בקול שבור על רבי עקיבא, על רבי חנינא בן תרדיון, רבי חוצפית המתורגמן ועל רבי ישמעאל כהן גדול. כמה אני מתגעגע לבכי הזה, ששילב את האישי עם הלאומי, את הפרטי וההיסטורי וקיפל הכל לתוך געגוע שמצהיב כמו תמונה ישנה.
אבא שלי איננו כבר 12 שנה, אחרי ארבע שנים במצב צבירה של גלדיולה. בדמיוני הוא יושב על העלה שלו כמו ספינקס מעשן דנהיל אדומה, אוצר בתוכו ידע סודי. מאבא רכשתי לי את יראת יום כיפור. יש אלוהים או אין אלוהים - בשעות שלפני כניסת יום כיפור אני חש ביקום מפרפר בתוכי. פחד סמיך אך שקוף שגורם לכל התאים בגופי לפזז ולרטוט. היום הזה גורם לי להכיר בקטנותי.
"ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם. ויקרב אליו רב החבל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד" (יונה פרק א'). את ספר יונה קוראים במנחה של יום כיפור. הסיפור הולך כך, למי ששכח: אלוהים מטיל על יונה לצאת לנינווה ולהתנבא על חורבנה. יונה ממאן ובורח דרך נמל יפו בספינה לתרשיש. בלב ים נקלעת הספינה לסערה. לאחר שכלו מאמצי התפילה לאלילים השונים, ויונה עצמו ישן בירכתיים, המלחים מטילים גורל כדי להבהיר בעוון מי נגרמה הסערה. הפור נופל על יונה, שמודה באשמה ומבקש מהמלחים "שאוני והטליני הימה".
דג גדול בולע את הנביא. במשך שלושה ימים ולילות חי יונה במעי הדג ומתפלל למחילת הקב"ה עד שנסלח לו. יונה יוצא להשלים את שליחותו. הוא מתרה באנשי נינווה שמקץ ארבעים ימים תיהפך העיר. תושבי העיר, ובראשם המלך, שבים בתשובה וה' מוחל להם. אבל אז יונה כועס. "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו. ויתפלל אל ה' ויאמר אנה ה' הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ויאמר ה' ההיטב חרה לך".
כשיונה שומע כי ה' מחל לעיר הוא מבקש למות. הוא יוצא למדבר ובונה סוכה. אלוהים מצמיח מעל ראשו עץ קיקיון שייתן לו צל. לאחר מכן העלה תולעת שאכלה את הקיקיון. יונה שוב מבקש למות. "ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון ויאמר היטב חרה לי עד מות. ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה". בפשט הדברים, משל הקיקיון ברור. קל וחומר שמציב האל בפני יונה. אתה חסת על הקיקיון הארעי שלא עמלת עליו ואני לא אחוס על נינווה?
"יונה והלווייתן", ציור מאת פיטר לסטמן, שנת 1621
על פניו, נראה כי החיבור בין ספר יונה ליום כיפור נובע ממשמעות תהליכי התשובה בספר. אך כאן עולה שאלה אם רק תשובה חיפשנו, היה אפשר להסתפק בשלושת הפרקים הראשונים מבלי משל הקיקיון. מדוע יונה מתנגד לשליחותו? ולמה הוא מתרעם על מחילת האל לנינווה?
מפרשים אחדים רואים במסר את הניגוד בין מידת החסד האלוהית למידת הדין האנושית. יונה מעוניין שהדין ייקוב את ההר. הגאון מווילנה ראה ביונה אלגוריה לסיפור נשמתו של כל אדם. פעמיים שיונה מבקש את נפשו למות: בראשונה לאחר המחילה לנינווה ובשנייה לאחר מות הקיקיון. בראשונה, משאלת המוות נובעת מתוך אידיאה מוסרית - מידת הדין. שכר ועונש. בשנייה, יונה מבקש למות כי חם לו. יונה, כמעט אמרתי יונה הפולני, רוצה למות פעמיים - פעם אחת על מהות ופעם שנייה על פינוק. לי נראה שיונה מבקש למות מתוך אגוצנטריות.
ייתכן שאלוהים הפיק במיוחד את כל העלילה מרובת האפקטים והפירוטכניקה שכוללת ספינה, סערה, דג ענק ועיר שלמה כדי ללמד את יונה ואותנו שיעור בענווה. האגוצנטריות המתגלה במשל הקיקיון זהה במהותה לאגוצנטריות על המחילה לנינווה. יונה כועס כי אלוהים שבר לו את המילה והפך את נבואתו. ללמדנו שאין מקום לאגו האנושי מול החסד האלוהי. לא כוחות.
בסוף תפילת נעילה המתפללים צועקים שבע פעמים "ה' הוא האלוהים". לפני כמה שנים, באותו זמן בתפילת נעילה שבו גם חילונים מתקבצים על טפם ועל אופני טפם בירכתי בית הכנסת, שמעתי ילד חילוני אומר לאביו: "אבל אבא, אלוהים מת". צחקתי. האב היה נבוך וניסה להסביר משהו לבן ושאני אשמע. אמרתי לו, אחי הכל טוב. יש לך פה ניטשה קטן.
אחר כך חשבתי, חי או מת, קיים או לא קיים - הגעת לבית כנסת עם הבן שלך. זה לא עניין להגדרה של תרבותי או מסורתי בלבד. למה חילונים פוקדים את תפילות כל נדרי ונעילה ולא את תפילות פסח או סוכות? איך זה שיום הדין חקוק לנו בגנים?
אתה אולי אתיאיסט, ועדיין לא תוכל להכחיש את עוצמת יום כיפור על האומה היהודית. זה יום שתופס בקישקע. גם מי שמחלל את יום כיפור, עושה זאת מתוך אידיאולוגיה. חתימה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו