תהליך מטריד עובר על החברה הישראלית. גורמים שהיו במשך שנים "כלבי השמירה" של מוסדותיה, שומרי הסף או משגיחיה ממגדל השן, ממשיכים להחזיק במעמדם הפריבילגי, אך זנחו את תפקידם החברתי-ציבורי. הם אמנם קנאים לז'רגון הרדיקלי, אבל לעסקנות הפוליטית שלהם אין קשר לביקורת חברתית או פוליטית אמיתית.
אנשי אקדמיה, בעיקר במדעי החברה האמונים על ביקורת מבני הכוח ושימוש בתיאוריות אנטי-ממסדיות, שטפו עצמם בחשיבה פוליטית ומוסרנית. במחלוקת בין ימין ושמאל הם יגנו על פלשתינים ופעילי ,BDS ויתנגדו נחרצות לממשלות ימין. אבל כשזה מגיע למוקדי העוצמה - המשטרה, הפרקליטות, מוסדות השלטון - דממה. אין ביקורת.
המאבק נגד אוניברסיטת אריאל מספק המחשה. זהו כמובן מאבק פוליטי קלאסי, שבמסגרתו הנהיגו האוניברסיטאות קו אידיאולוגי ברור נגד הקמת אוניברסיטת מחקר ב"שטחים". לעומת זאת, בכל הקשור להשתלטות הבעייתית של פקידי האוצר על מודל התקצוב ואתוס ההשכלה בכללותו, שם דווקא מורגשת כניעה לממסד; ובלבד שהביורוקרטיה תסייע להדוף השפעות פוליטיות מימין.
מצב דומה שורר גם בתקשורת. עיתונאים המתיימרים לשרת את האינטרס הציבורי ולשמור על הדמוקרטיה דרך חשיפת עוולות הממסד, מציעים לאתרג את ראש הממשלה אם ינקוט מדיניות המזוהה עם דרכו של השמאל הפוליטי. אחרים הופכים מרצון לדוברי המערכות שאותן הם אמורים לבקר, ובמקרים רבים אף מוכנים לשתף עימן פעולה בהפרת החוק. האדמה, למשל, לא רעדה במיוחד בעקבות דו"ח הביקורת המטלטל שכתבה בזמנו השופטת גרסטל על הפרקליטות. למעשה, החלק בדו"ח העוסק בקשרי הפרקליטות והמכון לרפואה משפטית נגנז, ועד היום אף עיתונאי "לא הצליח" לחשוף את מלוא תכניו. מנגד, בהדלפות מתיקי נתניהו, שהן אינן חוקיות ומטרתן פוליטית, אנחנו מוצפים השכם והערב.
וכך גם מערכת המשפט, שיצרה את "הביקורת השיפוטית". אותה מערכת שתמיד היתה מחוץ לזירה הפוליטית, נותרה רק עם "השיפוטיות" וללא טיפת ביקורת. זכרו, למשל, שמשפטו המפורסם של מנחם בגין "יש שופטים בישראל" נאמר מתוך גאווה במערכת משפט שנשארת מחוץ לפולמוס ימין ושמאל, ובמובן זה, היתה "מבצר חירות" שאינו קורס אל הפוליטי. את הדברים אמר בעקבות פסק הדין בעניין בית-אל, שבו נקבע כי ההתנחלות האזרחית היא חוקית, בהיותה חלק ממערכת הביטחון. לעומת זאת, בפסקי הדין מהשנים האחרונות בנושאים כמו הגירה לא חוקית, "נוהל שכן", התערבות בשיקולי חלוקת תקציב המדינה, החלטות על הרס מבנים או על פינוי ישובים - בכולם זועקת הפוליטיקה לשמיים.
באקלים הזה אין באמת תקשורת, אקדמיה או מערכת משפט ביקורתיות בישראל. יש, לעומת זאת, מערכות עתירות עוצמה ומוטות פוליטית, שהפכו את הביקורת למושג חלול. הביקורת מתה, ובמקומה קמה במחוזותינו "שמרנות חדשה", שעיקריה הם "שמירה" על שומרי הסף, הגנה על מוקדי הכוח, ונאמנות טוטאלית לשלטון הפקידים והביורוקרטיה. שמירה מפני הביקורת, לא עליה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו