מושג עמוק בפנים, שזה לא חטא לשמוח שאתה חי, אני רוצה למצוא פרצוף אחד שלא מסתכל דרכי, אני רוצה למצוא מקום אחד בשבילי, אני רוצה לירוק היישר בפני האדמות הרעות האלה״, שרים נער פקיסטני וחברו הסיקי בפני ניאו־נאצים בריטים, בעיר לוטון של שנות השמונים. זהו אחד מרגעי השיא של סרט קטן ונהדר המוקרן בימים אלו בקולנוע תחת השם הבינוני - ״לחלום בגדול״, תרגום שלא משקף את השם המקורי הלקוח משיר של ברוס ספרינגסטין - ״מוכה סנוורים מהאור״.
את השיר ״אדמות רעות״ כתב ספרינגסטין בשלהי שנות השבעים על פריפריית ניו ג׳רזי, מקום הולדתו ומחוז נעוריו שלו ושל עוד מיליוני אנשים ברחבי העולם, מלוטון, קובנה ואופקים, שנשכחו בשולי החלום. השבוע מלאו לספרינגסטין שבעים שנה, ובתוך כל המלל והתשבחות ליצירתו הנהדרת צדה את עיניי הכתרתו כ״מצפון האומה האמריקנית״. לא שזה לא מדויק, אלא שבלהט המילים המבקשות לנכס ולנחס פוליטית כל דבר, נשכחה העובדה הקטנה שבשביל להגיע למעמד המוסרי הזה, ספרינגסטין היה צריך לעשות מעגל שלם.
בתחילת דרכו האמנותית, ספרינגסטין חש וכתב בחדות מפורטת מה זה אומר להיות צעיר, בוער וחי, במקום שבו אם ניסית לעמוד אמרו לך - שב! ורק תהיה כמו אביך לפניך. הוא כתב על מכוניות כרום נוצצות כחמורו של המשיח, הוא כתב על אוטוסטרדות רוחשות בלילות כנתיבי ישועה, הוא שר בנואשות על כבישים פקוקים מגיבורים שבורים בניסיון הימלטות אחרון, ושבר לבבות עם התהייה ״האם חלום הוא אמיתי רק אם הוא מתגשם״. ואם אין לכם מושג מה זה אומר, כנראה לא גדלתם בפריפריית החלומות. בכל אלבומיו המוקדמים, ספרינגסטין כתב ושר כמי שמחפש באובססיביות להימלט מאותן ״אדמות רעות״, שם הייאוש נובע מכך שהקיום מתמצה רק בקיימות ותו לא.
כל אלו המהללים את ספרינגסטין על היותו ״המצפן המוסרי״ של האומה האמריקנית, מפספסים את העובדה שמקור כוחו המוסרי של האיש, שרצה וברח הכי רחוק מניו ג׳רזי, נובע מזה שכיום ספרינגסטין מתגורר רק כמה רחובות ממקום הולדתו.
צפו במופע האישי שלו בברודוויי, בנטפליקס הקרוב לביתכם, ותראו איך סיפור ההצלחה האמריקני של ספרינגסטין שונה במורכבותו מסיפור ההצלחה הישראלי הנדוש של מי שגדל בפריפריה, הצליח במרכז המפה וישוב למקום שממנו בא רק בליווי מצלמה בכתבת ״חיים שכאלו״, מתקף את התחושה שעל כל אחד שהצליח להימלט מאדמות הפריפריה הרעות, נותרו תשעים ותשעה לחיים של חלומות.
זכה במעמדו הקדוש כגיבור מעמד הפועלים והרחוקים. ברוס ספרינגסטין // צילום: אי.פי
שווה להזכיר לכל אלו המחכים למושיע שיצמח מהרחובות האלו, שסיפור חייו ויצירתו של ספרינגסטין מכיל גם את גילויה המחודש של הפריפריה ביצירתו. האיש שברח הכי רחוק מהיכן שנולד, הבין שמה שעושה אותו לאהוב ומוערך כל כך הוא סיפורי ארץ מולדתו ואנשיה. שכוחו כמצפן מוסרי נובע מעצם היותו איש האנשים שחי בין האנשים שאיתם גדל. שהפריפריה הדוקרת בצידו, אשר מטעינה אותו בעלילותיה ובזיכרונותיה, היא שהופכת סיפורי חיים קטנים לשירים גדולים מהחיים. זה מה שהפך את ספרינגסטין לאמן מרכזי כל כך, ובדיעבד תיקף את מעמדו כמצפון האומה האמריקנית, ולא על ידי הטפה מרוחקת להמונים כיצד עליהם לחשוב ולחיות.
ספרינגסטין הבין כמעט מהרגע הראשון שזה די קשה להיות קדוש בעיר, אבל זכה במעמדו הקדוש כגיבור מעמד הפועלים והרחוקים, כי ברח אך חזר להילחם על המקום שממנו הוא בא ושאליו שב. ספרינגסטין הבין שעם כל הכעס על המקום, רק מי שמכבד את המקום ואת אנשיו בגובה הלב ובעוצמת מבט העיניים, יוכל להפוך בסופו של דבר את האדמות הרעות האלו לארץ המובטחת.
המולת הילדים נשמעה למרחוק. צוהלת, רוטנת, בכיינית, שכחנית וחיה בעוצמה. אימהות רעולות, אבות סלולריים, סבתות במבה ודודות סלפי השגיחו בעוד הילדים שיחקו אחד עם השני במתקנים של פארק הילדים בבאר שבע.
בדשא ליד, קבוצת הורים עשתה פיקניק. מרחוק לא היה בהם שום דבר שונה, גם לא מקרוב. אותה עייפות כרונית, אותן בדיחות עצמיות, אותם ירקות חתוכים בקופסה, מאוחדים תחת העול הכי כיפי ומעייף בעולם - גידול ילדים. אולם זו לא היתה עוד חבורת הורים שהחליטה לעשות פיקניק, אלא מפגש ראשון של קבוצת "יש לי חבר/ה מיוחד/ת" בבאר שבע.
במרכז הפיקניק, בין היכרות אחת לאחרת, עומדת רווית יפרח הרוש, אמא של רועי וליאור, ״בלי צרכים מיוחדים״, שהקימה את הקבוצה ומגיעה ביום החופש שלה כל הדרך מחיפה לבאר שבע כדי להוביל את מפגש ההזנק של קבוצה חדשה, שכל מטרתה להפגיש בין ילדים עם צרכים מיוחדים לילדים בלי.
״לפני כמה שנים קראתי סקר, ולא האמנתי - תשעה מתוך עשרה הורים לא רוצים שילדיהם יהיו עם ילדים עם צרכים מיוחדים", היא מספרת, "זה עצבן אותי מאוד, אבל לא גרם לי ישר לעשות עם זה משהו, רק אחרי שראיתי פוסט של אח שכתב על אחותו האוטיסטית שהתאבדה כי עשו לה שיימינג בבית הספר. התחרפנתי מזה לגמרי ואמרתי, בוא נפתח קבוצת פייסבוק שתפגיש ילדים עם צרכים מיוחדים ואלה שבלי״.
כך, בפשטות, הוקמה קבוצת "יש לי חבר/ה מיוחד/ת" בפייסבוק, משם זה התפזר ל־25 קבוצות (כיום) שנפגשות בכל הארץ - והרשת עוד נטויה. חלק מהקבוצות מחולקות לפי גילי הילדים, ולמרבה הפתעתי יש גם קבוצה של בני 18 ומעלה. רווית המנוסה מסבירה: ״ככל שהגיל עולה הפער רק גדל, ופחות ופחות אנשים רוצים להיפגש עם אנשים עם צרכים מיוחדים״. מבט מסביב מחפש לראות איך נראה המפגש בין הילדים עם הצרכים המיוחדים לבין אלו שלא, ומתקשה לזהות מי הוא מי. רווית עוקבת אחרי מבטי. ״האמת היא שזו הפעם הראשונה שמגיעים יותר ילדים בלי צרכים מיוחדים מאשר להפך. באר שבע - הפתעתם!"
אבל לא רק באר שבע, זוג אחד הגיע כל הדרך ממושב עידן שבערבה ומחלק ענבים לנוכחים. באתם כי יש לכם ילדים עם צרכים מיוחדים? אני תוהה. ״לא, ראינו את הפוסט בפייסבוק, התרגשנו, באנו להעיר את הישנים, רצינו להביע תמיכה ואהבה בעשייה הזו״. אנשים טובים בקצה הדרך.
בסוף היום לא יצאתי עם תובנות מיוחדות על המפגש בין ילדים עם צרכים מיוחדים לכאלו שלא. כדרכם העולצת, הילדים שיחקו, השתוללו ונהנו. באתי לסקר ויצאתי מחוזק מכמות ומאיכות האנשים הטובים שעושים תיקון שקט בארץ הזו שהתברכה בהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו