השבט אמר את דברו

דעות

התחזקות המפלגות החרדיות והערביות מבשרת את התמוססות הזהות השבטית־עדרית, ואת הרצון לקחת חלק במשחק הפוליטי הישראלי • בחירות מועד ב': משל על מות המרכז

את תוצאות הבחירות אפשר לסכם בפרפראזה על האמירה של ראש ממשלת רוסיה ויקטור צ'רנומירדין, "רצינו כמה שיותר טוב, אבל יצא לנו מסובך כתמיד".

הסיבה לכך אינה אידיאולוגית. הדמוקרטיה בישראל היא עניין של דמוגרפיה. אנו גדלים להצבעה שבטית, והשבט הגדול ביותר מנצח. במשך עשורים מספיק היה שמנהיג השבט יכה בתופי הטם טם ויכוון את הדגל, כדי שנשעט כעדרים אל הרחובות בחיפוש אחר מלך ובשמו לזעוק הו הא מי זה בא. למרות ריח השעמום שנדף מהן למרחקים, הבחירות הנוכחיות היו מרתקות כי כל הניסיונות להעיר את השבטים הישראליים של מרכז המפה, נגמרו בתיקו של הכלום. קמפיין ה"געוואלד" של הליכוד וימינה הרגיש כמו צפייה במופע קסמים בפעם השלישית באותו ערב. אפשר כבר לראות את הטריקים, וכשזה קורה אף אחד כבר לא נשבה בקסם.

הייתי בסליחות בנתיבות, בחתונה על שפת אגם ירוחם, במאפייה בשדרות, והקשבתי לשיחות. עבור רבים התחושה היתה שהבחירות האלו היו טריק אחד יותר מדי. אבל גם לא היה למי להצביע אחרת, כי וואלה, אנחנו שבט.

צילום: דויד פרץ

במקביל בצד השני של המפה, כל מפלגות השמאל הציוני הציגו קמפיינים של ניצחון שכמו נרקחו במוחו של קואצ'ר הלוקה בעודף דמיון מודרך. אבל בבית הקפה השכונתי, בווטסאפ הקהילתי ובמלתחות הבריכה האקדמית, התחושה היתה של ייאוש פרגמטי, כלום לא ישתנה, אבל גם אין למי להצביע אחרת, כי וואלה, בואו, אנחנו שבט.

פעם אנשי שמאל עשו יותר ילדים. וכשאלו גדלו, הם התמכרו לחיים הטובים, התחתנו עם עליות חדשות, מספר הילדים הצטמצם והתמוססה הזהות השבטית. כך התאפשרה עליית המזרחים. אולם באיזשהו שלב כל ה"ילדים זה שמחה ושלטון" התמכרו אף הם לחיים הטובים, התחתנו עם עליות ותיקות וחדשות, צמצמו מספר ילדים והופ, התמוססו גבולות השבט. כך התאפשרה התופעה המרתקת ביותר של הבחירות הנוכחיות. מצד אחד, הקרב המיותר של דור הביניים שעדיין נלחם בראשו את מלחמות חרות־מפא"י, בעוד הצעירים מביטים מהצד בתימהון ולא מבינים על מה המהומה. שכן עבור הילדים של חורף 93', "המהפך" היא תוכנית ארכאית ונשכחת מערוץ 2 של פעם, שלא לדבר על ילדי חורף 2003, שאוטוטו ילכו להצביע.

המרכז הולך ומתמוסס לתוך עצמו, אם יש משהו ברור מתוצאות בחירות מועד ב' זה עד כמה הביקוש לממשלת אחדות שלא תלויה בסחטנות השוליים, הוא משאת נפש רוב הציבור בישראל. אך במקביל שווה לראות את ההתרחשות הגדולה בשולי הדברים, לבחון את הפיכתם של שני שבטים ישנים־חדשים למשמעותיים מאוד במשחק הישראלי: חרדים וערבים.

הרבה מחבריי החילונים חוששים מעליית הציבור החרדי על בימת הציבוריות הישראלית. הם רואים את ליצמן ודרעי וחושבים שכל מי שעומד מאחוריהם הוא העתק קטן שלהם. אינני שונא או מבועת מהחרדים, להפך, חלק מהם בני דודים שלי ואהובים עלי מאוד. יתר על כן, כשאני משווה את מספר הנכדים והנכדות של אמי ושלושת אחיה החילונים מול האח החרדי, מייד מתגלה עתיד המדינה שמעבר לפינה - 7 נכדים לארבעה אחים (עם צפי סביר לעוד כ־6-4), מול קרוב ל־40 נכדים חרדים לאח אחד.

אבל מקרוב, המציאות הישראלית אינה פלקט בחירות. איפה שרבים רואים גל שחור מאיים שמתרגש עלינו, אני רואה את הבנים של בני הדודים שלי. חלקם יצביעו ש"ס וליכוד כי הם חלק מהשבט, אבל הם גם מכורים למשחקים באייפד, אוהבים לנגן בגיטרה חשמלית, אוהבים בילויים, מדברים על תכנות ואקזיט. הם כבר לא יעשו עשרה ילדים כמו הוריהם, חלק מהם יישאר בישיבה וילמד, אבל הרוב ידלוף אל שוק העבודה, קודם הבנות, ואחר כך גם הבנים, ועם כיפה שחורה, גדולה או דקיקה יותר, אף הם יתמרכזו אל לב הישראליות, וכשזה יקרה החברה החרדית פשוט תהיה עוד אחת מהחברות הישראליות הלוקחות חלק בניהול וגם בנטל קיומה של המדינה.

צילום: דויד פרץ

השבט השני שעובר מהלך של הפיכה משבט לחברה ישראלית הוא האוכלוסייה הערבית בישראל. עקבתי מקרוב אחר הנהירה של הערבים לקלפיות, וראיתי באיזו מסירות התגייסו רבים ורבות להביא כל מצביע מהיישובים הבדואיים אל הקלפי הרחוקה. אחוזי ההצבעה הגבוהים הם חדשות טובות, כי הם מסמנים את ההחלטה של החברה הערבית לצאת ממגבלות השבט, ומבטאים את התפוררות הממסד הישן ששיחק משחק כפול עם הממסד הציוני, משחק של נוכחים־נפקדים: תביאו כסף ונתחמן את ביטוח לאומי, אבל אל תפריעו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים - ואל תבקשו ארנונה. ההצבעה המרובה ושלטי הבחירות המושחתים בכניסה ליישובים הבדואיים שעל פניהם חלפתי אמש, העידו אלפי מונים על ההחלטה של החברה הערבית לקפוץ לזירה ולקחת חלק במשחק הפוליטי־ישראלי כאזרחים במדינת ישראל.

"הפחד שלי מממשלת אחדות כרוך במחשבה שאיימן עודה יהיה ראש האופוזיציה ויקבל תדרוך ביטחוני מראש הממשלה", אמר לי חבר, "ואני לא מאמין להם, כי בסוף־בסוף, אני עדיין חושד שכל מה שהערבים רוצים זה בעצם לזרוק אותנו מכאן".

המנהיגות של ערביי ישראל עשתה הכל כדי להצדיק את הפחדים של חבריי. במשך שנים הם בחרו לצאת מכלל החברה הישראלית על ידי תמיכה פומבית ברוצחים מדמשק ורודנים מעיראק, בשם איזו אחדות ערבית מדומיינת. זה אולי העניק להם כמה נקודות זכות בקרב שכנינו (שם רואים ממילא את כלל ערביי ישראל כמשת"פים), אולם גרם לכך שרוב הציבור הישראלי חשד בהם כסוכנים כפולים שמקבלים משכורת מכנסת ישראל אולם למעשה מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל. וכן, אני יודע שזו הכללה גסה, אולם חובת ההוכחה היא קודם כל על הצד השני להראות שהוא חש וחושב אחרת.

צילום: דויד פרץ

איימן עודה הוא לא סוכן השינוי של החברה הערבית בישראל כמו שרבים רוצים לראות. הוא איש ביניים שלכוד כמו רבים מבני דורו בסבך הנרטיבים שחוסם כל מבט ישיר אל המציאות. האמירות שלו על רצונו להיות חלק מהממשלה והתמיכה באמירות אלו בקרב הציבור הערבי מעידות עליו שהוא בהחלט יכול לשמש גשר השינוי. סביר להניח שהמנהיג המשמעותי ביותר של החברה הערבית בישראל, משחק כרגע עם הנייד שלו בכסייפה או באיזה כפר במשולש, ממתין שתסיימו לתדלק ותבואו לשלם אצלו.

יש עוד זמן וחזון למועד, והדרך עדיין מלאה חתחתים. הערבים, החרדים והמתנחלים לא הולכים להיעלם, להפך, אך בדרכן השקטה, הבחירות האלו מסמנות סוף עידן אחד ותחילת עידן אחר. אם זה מדאיג אתכם, כל שעליכם לעשות הוא או לחיות חיים טובים ומלאי תוכן ככל האפשר כדי שהחבר'ה מהשוליים ירצו גם, או לזכור את הסיסמה מהסיקסטיז "תעשו אהבה (וילדים) ולא מלחמה", שכן בישראל דמוקרטיה היא קודם כל עניין של דמוגרפיה.