הבחירות שהסתיימו שלשום נסבו במידה רבה סביב יחסי דת ומדינה. כדרכן של מערכות בחירות, הן חידדו עד הקצנה את המתחים העזים ממילא שמעוררות סוגיות אלה, והוכיחו שגם אחרי 70 שנה, עדיין מתנהל בישראל מאבק חריף על אופיה של מדינת היהודים: ליברלית ורחוקה מזהותה הדתית - או מדינת "כמעט הלכה".
גם ביום שאחרי, ובעקבות תוצאות הבחירות, ניתן לומר בוודאות שהעימות הזה לא קרוב להכרעה, תהיה הממשלה אשר תהיה. וטוב שכך. לקהילות השונות החיות בישראל תפיסות שונות ואף מנוגדות מאוד באשר לאופיה היהודי של המדינה. הכרעה מובהקת לכאן או לכאן עלולה לגרום לניכור של קהילות שלמות כלפי המדינה. יש להניח, אפוא, שהמחלוקת הזו תמשיך ללוות אותנו, והדרך להמשיך ולחיות יחד, היא בעצם לוותר על הרצון להכריע, ולחזור לפוליטיקה ולדיון ציבורי של ניהול המחלוקת והסכמות נקודתיות.
בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, שורה של ממשלות נפלו בגלל משברי דת ומדינה, ובכלל זה גם הממשלה הקודמת וזו שלא קמה במקומה, וגררה אותנו לבחירות המיותרות הללו. למרות זאת, הסוגיות הללו מעולם לא עמדו במרכזן של מערכות בחירות; סוגיות ביטחון וכלכלה תמיד האפילו עליהן. הבחירות הללו היו שונות. אולי בגלל ליברמן, אולי כי זה היה מועד ב', אולי כי למפלגות המרכז־שמאל היה נוח יותר לעסוק בסוגיות הללו. כך או אחרת, שאלות על אופי המדינה והאיזון בין רכיביה החוקתיים - יהודית מול דמוקרטית, ומקומה של הדת במרחב הציבורי בישראל - עלו למרכז הבמה. המפלגות השונות חידדו מסרים: חלקים נרחבים מהקמפיינים עסקו ב"כן או לא" למדינת הלכה, ושלל סרטונים העבירו מסרים מאיימים על היום שבו "האחרים" - חרדים או חילונים - ישלטו עלינו. בכחול לבן איימו שהמדינה תימכר לחרדים תמורת כסף, וביהדות התורה הציגו ילדים חרדים רכים נחמסים על ידי קוזאק חילוני גדול ורע.
זה לא היה תענוג גדול להיות עד לשנאה ההדדית ששטפה את המדינה בשבועות האחרונים. מצד שני, אפשר לסחוט מהלימון הזה גם לא מעט לימונדה. החברה הישראלית שסועה ומפולגת, ונאבקת על אופיה כמעט מאז הקמתה. סוגיות יחסי דת ומדינה שבהן אנו חלוקים, לא השתנו באופן מהותי. אבל החברה הישראלית השתנתה - באופן דרמטי. קודם כל, ביחסי הכוחות: בעשוריה הראשונים "שלטה" קבוצה הגמונית ברורה אחת, ואילו השאר - ימין, דתיים וחרדים - היו קבוצות שוליים. כיום אין בנמצא קבוצה הגמונית מובהקת. שמאל, מרכז, ימין, חילונים, דתיים, ערבים - כל הקהילות הללו מספיק גדולות כדי להשפיע משמעותית, אבל לא כדי ליצור הגמוניה חדשה. לצד השינוי הזה, ואולי אף בעטיו, גם אופי הפוליטיקה השתנה. מיצירת הסכמות - לניסיון להכריע ולקחת את כל הקופה.
הבחירות הללו חידדו עד הקצה את ההבדלים בין התפיסות הזהותיות שמרכיבות את החברה בישראל. ברור לכל מי שחיים כאן שהמאבק רציני ואמיתי, ולמרבה הצער, בסוגיות מסוימות מפרידה תהום בין הקבוצות החברתיות השונות. מה עושים עם זה? אפשר לשבת בייאוש על הגדר או להמשיך לירות אל שני צידי המתרס. אפשר להכריע בהינתן כוח פוליטי, אבל הכרעות כאלה יהיו ניצחון פירוס. הן יהיו זמניות, ויגרמו לחלקים מהעם להרגיש מודרים ומנוכרים.
לכן האפשרות העדיפה והיחידה שתאפשר המשך קיום משותף, היא לעבור מניסיונות להכריע, אל הידברות ויצירת הסכמות. ראשית על איך לנהל את המחלוקת, וחשוב מכך - איך להסכים על מה שאפשר, ולהמשיך ולחיות יחד גם עם מחלוקות. תוצאות הבחירות יכולות להיות זרז לכך. הן הזדמנות, אולי היסטורית, לכונן ממשלה רחבה מאוד, שאת הסוגיות החשובות הללו מכריעה בהסכמות ובדיון מתמשך.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
