עובדת יסוד היא ש־99 אחוזים מהאנשים במשך 99 אחוזים מהזמן מקבלים 99 אחוזים מהמידע שלהם מאמצעי התקשורת. מכאן מובנת החשיבות העצומה של התקשורת והשפעתה על עיצוב דעות ודימויים ביחס לקבוצות שונות בחברה. התלות במידע גדלה ככל שקבוצה חברתית מסוימת רחוקה מציבור צרכני התקשורת, שאינם מכירים אותה כראוי.
על רקע זה ראוי לבחון מדוע רמת האמון של הציבור בתקשורת נמוכה במיוחד. אמצעי התקשורת מככבים באופן קבוע בתחתית הרשימה של המוסדות שאינם זוכים לאמון הציבור במדדי הדמוקרטיה. בשנים האחרונות, שיעור המצהירים על "הרבה מאוד אמון" ו"די הרבה אמון" מגיע לפחות מ־30 אחוזים. לעומתם, המצהירים "אין אמון כלל" ו"די מעט אמון" מהווים בקביעות כשני שלישים ויותר, רוב מכריע בציבור. הסבר אפשרי להידרדרות כה חמורה של אמון הציבור הוא תפקודם הלקוי והמעוות של חלק מאמצעי התקשורת, המועלים בתפקידם.
השבוע נחשף קלונו של ערוץ 13 בזכות אתר "פרספקטיבה" לביקורת התקשורת. הרב אסף נאומבורג, מהמכינה הקדם צבאית "עצם", הוצג על ידי הכתב עמרי מניב כמי שמטיף להימנעות משירות צבאי ולהתבדלות מוחלטת מהחילונים. פוליטיקאים ועיתונאים רבים מינפו את הכתבה להתקפה רחבת היקף. אך מה שקרה בפועל הוא שהרב נאומבורג הציג את העמדה החרדית הקיצונית במטרה לחנך את תלמידיו לגישה הפוכה לחלוטין (!) תוך שהוא מציין במפורש שזו העמדה החרדית הקיצונית.
ומה הוא אמר באמת, כרב המחנך את תלמידיו לשירות משמעותי? "אני מאמין בלב שלם שזהבה גלאון רוצה את טובת המדינה כמוני"; "אני מוכן ללכת גם עם שוברים שתיקה", המשיך הרב בניסיון לחזק ולהדגיש את תפיסתו שכולם, כולל יריבים מרים, רוצים בטובת המדינה. זה לחלוטין לא מקרה של חוסר הבנה. אין שום אפשרות, אפילו לא מזערית, לצפות בקלטות ולהבין משהו שונה, כפי שניסה עמרי מניב לתרץ בהתנצלות רפה בטוויטר, לפני שהוצא לחופשה.
עמרי מניב וערוץ 13 אינם חריגים ונדירים. ההכפשה החמורה, השקרית והנבזית היא רק מקרה אחרון בשרשרת אירועים ארוכת שנים מאותו הסוג, ובאותו הכיוון: דה־לגיטימציה של הציונות הדתית. במקרה הטוב לוקחים אירועי קצה ומלבישים אותם על כלל הציונות הדתית באמצעות מניפולציה והכללה מופרזת. במקרים הגרועים יותר, כמו האחרון, התקשורת יוצרת מציאות שקרית חסרת כל אחיזה במציאות.
זוכרים את אבישי רביב ותנועת אייל לפני רצח רבין? דו"ח שמגר קבע, שכלי התקשורת נתנו כיסוי לגופים ולפעילויות שלא היה להם קיום אמיתי בשטח. במשך שנים נחשפנו לדיווחים עונתיים קבועים בתקופת מסיק הזיתים: המתנחלים המשחיתים כביכול עצי זיתים הפכו לאייטם קבוע, חסר כל אחיזה במציאות, מלבד "המציאות" התקשורתית. כך גם הדמוניזציה העקבית של מתנגדי ההתנתקות לאורך זמן וללא ביסוס. אלו רק מעט מהדוגמאות. למותר לציין שהעיוות כמעט ולא מתוקן, ופרסום של תיקון או הבהרה הוא לרוב מוצנע, ולא מחלחל לציבור הרחב. הנזק לתדמית הקבוצה כבר נעשה באופן שלא ניתן לתקן.
תולדות הפייק ניוז, המשמשים לצורך דה־לגיטימציה של הציונות הדתית, יכולות למלא ספר עב־כרס שבו נוטלים חלק לא מעט עיתונאים וכלי תקשורת חשובים. לפעמים נדמה שאחד התנאים הבלתי כתובים, אך הידועים, לקבלת תעודת עיתונאי או לקידום בתחום התקשורת, הוא קידום אג'נדה מסוימת. בשנים האחרונות הדבר ניכר באג'נדת ה"הדתה", שמשתלבת לא רע בדה־לגיטימציה הוותיקה והמוכרת של הציונות הדתית.
במציאות דמוקרטית תקינה, היה ראוי להצטער על כך שהתקשורת לא זוכה לאמון הציבור. ב"מציאות" השקרית שהתגלתה בערוץ 13, טוב שרמת האמון הציבורי בתקשורת נמוכה. כך, לפחות, רוב הציבור לא מעצב באמצעות שקרים את עולם הדימויים שלו על הציונות הדתית האמיתית.
פרופ' אשר כהן הוא ראש ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן
