"כשיש לי דעה אחת, אני כותב טור בעיתון. כשיש לי שתי דעות, אני כותב ספר", אמר פעם עמוס עוז, כדי להדגיש את ריבוי הפנים המצוי ביצירת אמנות טובה, אך בתוך אמירתו מסתתרת גם ביקורת על אמנות המדירה את ריבוי הקולות מתוכה, כדי להלום את המסר שלה עם פטיש "מטאפורי" בראש.
קל למתוח ביקורת על הסדרה "הנערים". נדמה שהיוצרים ביקשו זאת מעצם הבחירה להשתמש בתחבולה אמנותית אפקטיבית אך מוליכת שולל. שם הסדרה בעברית, "הנערים", ואף יותר באנגלית, "Our Boys" ("הנערים שלנו"), מטעה לחשוב שהסדרה עוסקת בסיפור חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים גיל־עד שַׁעֶר, יעקב פרנקל ואיל יפרח. הביטוי "our boys" שימש כותרת אנגלית למסע הפרסום להשבת הנערים בישראל ובעולם בטרם נודע גורלם. קשה לדמיין צופה ישראלי שלא נע בכיסאו באי־נוחות ברגע ההבנה ששם הסדרה הוליך אותו שולל, ולמעשה הסדרה מצמצמת את העיסוק בסיפור חטיפת ורציחת שלושת הנערים לכדי סיפור רקע, הנועד להאיר על חטיפתו ורציחתו של הנער מוחמד אבו חְ'דֵיר משועפאט על ידי שלושה יהודים חרדים.
בראיון ל"מקור ראשון", הקשה אריאל הורביץ על חגי לוי, אחד משלושת יוצרי הסדרה, ושאל אותו את מה שכל ישראלי רצה לצרוח מול המסך: איפה רצח שלושת הנערים נכנס לתמונה? למה זמן המסך שלו כל כך מצומצם?
ולוי ענה: "כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין במה עוסקת 'הנערים', מה היא רוצה לומר, מה היא מנסה לחקור. זו לא סדרה על טרור או על אבל. זו לא סדרה היסטורית או עיתונאית. היא כן סדרה פוליטית, ויש בה חקירה שהיא לא רק אמנותית. כשאני עושה סדרה, יש תמה שאני חוקר. תמה אחת כאן היא איך אבל הופך לפוליטי. התיאור של משפחת אבו ח'דיר אצלנו הוא לא תיאור של משפחה שכולה אלא סיפור רחב יותר, על אדם פרטי לחלוטין ששקוע באבלו, והופך כמעט על כורחו לדמות פוליטית, לסמל. תמה נוספת היא איך אדם שאין שום סיבה שירצח, הופך לרוצח. מה הנסיבות, מה קורה בנפש שלו. וזה כולל מידה של אמפתיה כלפיו. אגב, היה הרבה יותר קשה לאנשים אם הייתי מבקש מהם להזדהות עם נפש של מישהו שרצח שלושה נערים יהודים, להיכנס לתוכה ולראות את האתגרים וההתמודדויות. אם הסדרה היתה כזו, הפיצוץ היה גדול פי כמה".
מתוך הסדרה "הנערים"
התשובה של חגי לוי מרתקת. לומר בדיעבד שהסדרה אינה עוסקת בטרור או באבל, זו היתממות תמטית. הרי כל הפרומואים לסדרה התמקדו בנערים החטופים, וזו הציפייה שהיא יצרה אצל הצופים. סיפא דבריו מרתק לא פחות, שכן אם רצונו של לוי הוא להראות מה קורה לאדם ההופך לדמות פוליטית, או מה הופך אדם שאין סיבה שירצח - לרוצח, הוא היה יכול למצוא די והותר סיפורי רוצחים ממדינות זרות כדי להציג את חיבוטי נפשם בריחוק אמנותי. אך לוי ושותפיו ליצירה בחרו להתמקד בזמן ובמקום שאותו הם מכירים מקרוב - ולא בכדי.
די ברור למה הסדרה מעוררת אמוציות, שכן "הנערים" היא סדרה מרתקת ושוברת לב, שמצליחה להציג פורטרטים מורכבים ולא פלקטיים של חרדים, מזרחים ופלשתינים בפריים־טיים הישראלי והעולמי. אך ההעדפה להתמקד ברצח הנער על פני רצח הנערים, עד כמה שהיא בחירה אמנותית לגיטימית, מבכרת את סבל האחר על פני סבל הקרוב. וזו הטענה הקשה ביותר שעולה מול המסך, האם אתם מסוגלים לדמיין את הסדרה הפלשתינית, שתעסוק ברצח של יהודים?
כן, אבל זה אחרת לגמרי, יגידו רבים מאיתנו, והשאלה היא למה. מדוע כשזה נוגע לתיאור הסכסוך מהצד השני, אנו "מקבלים" את העמדה המתבצרת בצדקת דרכה, אך כשזה מגיע לישראליות עלינו קודם כל להיות "אובייקטיבים" ורק אחרי זה ישראלים. ואם העסק נראה לכם לא פרופורציונלי, תרגמו את הסיטואציה הנוכחית לסכסוך שאיננו מעורבים בו, ותנסו להיזכר כמה סרטים יפנים "ניטרליים" העוסקים בתקופת הכיבוש היפני בקוריאה ראיתם בסינמטק לאחרונה.
המיני־סדרה "שנאת מוות" של רון כחלילי המשודרת בערוץ 8 של הוט עוסקת ביחסי יהודים וערבים בישראל.כחלילי הוא דוקומנטריסט מעורב שהניטרליות ממנו והלאה, וזה מקור כוחה של הסדרה. הן כחלילי והן קהל הצופים יודע מיהו ומהן עמדותיו, אך דווקא הגילוי הזה הוא שמביא את כחלילי להציג את שני הצדדים בהגינות לא מבטלת, לרגע אתה לא חש שכחלילי מצלם מתוך התנשאות ש"מבינה את האחר" ואת מניעיו עוד בטרם פצה את פיו.
רבים מנסים להבין את מקורות השנאה ההדדית שנוצרת בין החברות השונות, ובאחד הרגעים החזקים בסדרה מבהירה פרופ' חביבה פדיה את מרכיב התרבות והשפה הערבית אצל היהודי המזרחי, ותוהה מדוע אי אפשר שיהודים יחזיקו בזהות מורכבת ישראלית מזרחית וערבית. היא מפרשת את אחד ממקורות השנאה: "המזרחי חזק בשיח הזהויות שכן אדם שזהותו נפגעה, נמצא מאוד מאוד חזק בשיח הזהויות". אולם הסדרה חושפת את הדבר המרתק ביותר שמתחולל בזיקה שבין החברה היהודית והחברה הערבית בישראל, והוא העיוורון הפנימי ששתי החברות לוקות בו. כשהמצלמה של כחלילי מגיעה ללב סכסוך השכונות של עפולה ואום אל־פחם, הוא מראיין את היהודים שמסרבים להכניס ערבים לתוך העיר, ומהצד השני את סאיד עבאסי, עו"ד ויזם ערבי שקנה בית בעפולה ומתגאה שעיריית אום אל־פחם פתחה את המכרזים לשטחים בתחומה רק לערבים.
מתוך הסדרה "שנאת מוות"
העיוורון ההדדי הוא שמזין את עמדת שני הצדדים הנוטים לראות את האחר בצבעי שחור ולבן ולא יודעים להכיל את המורכבות של החברה שנוצרה כאן. הסדרה היתה אמורה למלא אותנו בתוגה על המצב האיום המתחולל כאן, אולם דווקא בשולי הדברים, ניתן לראות כמה חזק החיבור שיוצר את העתיד: אם זה הערבי "המשתכנז" שמתגאה בקניון עם ארומה ומקדונלד'ס שנפתח בעיר, אם זה באנשי גבעת אולגה שלא מעוניינים בערבים בחוף הים שלהם, אך מוצאים שפה משותפת עם שני נערים ערבים חולפים מאשר עם מעגל של "נשים עושות שלום".
הסדרה של כחלילי מצוינת כי היא חושפת את פיסת המציאות שהן היהודים והן הערבים בישראל מנסים להתעלם ממנה בכל הכוח. חפשו בפייסבוק את השיחון האנגלי־עברי שבו 20 ביטויים באנגלית מתורגמים בעברית ל"יאללה", הטו אוזן לשיחה של כל חבורה ערבית ותשמעו כמה העברית מקפצת בין מילותיהם ותבינו שהסדרה "שנאת מוות" מתארת בעוצמה יתרה את התובנה החז"לית העתיקה והעמוקה ש"אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו