לימין אסור לחזור לארון הפוליטי

לאחרונה חזרו לספר לנו שנמחקו ההבדלים בין ימין לשמאל, שרוב העם נמצא גם כך איפשהו באמצע, סביב 70 המנדטים של שתי המפלגות הגדולות, ובכלל, להגיד ימין ו"סמול" זה סוג של הסתה. אבל העובדה היא שכמעט בכל נושא שעל סדר היום יש חלוקה די ברורה בין שתי עמדות חלופיות, מתחרות ואף מנוגדות.

אפשר לראות זאת סביב נושאים מהותיים כמו הסכמי אוסלו, ההתנתקות, התנחלויות, עמדות כלכליות ליברליות, צמצום רגולציה, היחס לחברה החרדית, ועוד. אבל גם בענייני דיומא, סביב מחלוקות לכאורה קטנות שנקרות בדרכנו, לא חולף זמן רב לפני ששני הצדדים ניצבים זה מול זה ומציגים פערים אידיאולוגיים משמעותיים. אם נכין רשימה של נושאים שונים, כמעט בכל עניין אדם ימצא עצמו מחזיק באחת משתי העמדות. ולרוב, כלל העמדות שלו תהיינה מזוהות עם כלל העמדות של "הגוש".

לכאורה, יגידו המקטרגים, זה הכל עניין של "פוזיציה", ואף ייחסו לכך מידה מסוימת של בורות, מהולה בחשיבה אוטומטית, לא עניינית, המאפיינת את ההתמקמות המיידית משני צידי המתרס. אבל האמת היא שמדובר דווקא באידיאולוגיה צרופה. החברה הישראלית עוברת שינוי משמעותי בשנים האחרונות ומתארגנת סביב מערכת דו־גושית, לא רק מפלגתית. אלו הן שתי אלטרנטיבות אידיאולוגיות משמעותיות שמתחרות זו בזו. שני גושים המחזיקים כל אחד בסט של ערכים ובתפיסת עולם מגובשת, שממנה נובעות עמדות ביחס לקשת רחבה של נושאים. הגושים לא לגמרי הומוגניים, כמובן, אבל הפער ביניהם גובר על המנעד הפנימי. 

זה חידוש. במשך שנים ההתבטאות של אנשי ימין בנושאים שונים היתה מעין תגובה לשיח השמאל. ההסברים למדיניות מול הפלשתינים נוסחו תחת המטרייה של "שלום עם ביטחון", ותמיכה בהפרטה הוסברה תוך זהירות בכבודם של ועדי העובדים. סט הערכים של השמאל היה נקודת המוצא לכל דיון, קו משווה אידיאולוגי שסימן את הימין כ"חריג". זה בא לידי ביטוי, למשל, בכל פאנל פרשנים - כולם "עיתונאים ניטרליים", חוץ מאחד שהוא "על תקן הימני". האלטרנטיבה התחילה להופיע לא במהפך 77', אלא במהפך 2009. תקופת פוסט ההתנתקות, פוסט המשבר הכלכלי, פוסט מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בעלייתו המחודשת של הימין לשלטון. העשור האחרון הוליד לראשונה זהות ימנית משמעותית חלופית. כזו שאינה מתנצלת, בטוחה בעצמה ומעדיפה להיות ניזונה ממראה עיניה ומשכלה הישר ואינה זקוקה עוד לפרשנות, לתיווך ולהכפפה לגוש השמאל.

אז כן, יש כעת שתי תפיסות עולם ש"נלחמות" מחדש על הגדרת הדרך הממלכתית ועל עיצובה. הוויכוח המהותי הזה אינו מסכן את החברה הישראלית, להפך - הוא דמוקרטי וחשוב. מה שמסכן את הדמוקרטיה אינו חוסר ההסכמה בין הגושים, אלא הניסיון לכפות על כולם שיח דהוי של "מרכז", מתוך עמדה פריבילגית שהופכת כל דעתנות אידיאולוגית מימין להתבצרות קיצונית ומסוכנת, או לכל הפחות "הקראה מדף המסרים". לימין האידיאולוגי אסור להיכנע ללחץ הזה, שבמסווה של "ממלכתיות" מבקש להחזירו לארון הפוליטי. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו