שתי עובדות, שהתנקזו למציאות אחת, יהפכו את השבועיים הקרובים לקריטיים ואולי דרמטיים במיוחד במערכת הבחירות הנוכחית. הראשונה היא שמדובר בבחירות חוזרות בטווח קצרצר אלה מאלה, והקשב הציבורי דל ועייף ממילא. השנייה היא שעיקר זמן הקמפיין התרחש ביולי־אוגוסט, שבהם צריכת החדשות, קריאת העיתונים והצפייה בטלוויזיה, צונחות לאחוזונים בודדים של התעניינות.
במפלגות יודעים זאת היטב, ולכן התנהלו בעצלתיים ובחסכנות בחודשים האחרונים, כך שבשבועיים שנותרו מגיעות המפלגות עם סכומים גדולים יחסית של כסף ועם ארסנל מלא וגדוש, כל אחת מהכיוון שלה, לקרב האחרון לקראת ההכרעה (הנוספת).
בליכוד מעצימים את תחושת הפאניקה, והפעם יש לה על מה להסתמך. באף סקר עד היום לא ניצח גוש הימין את השמאל, ואם כך יהיו תוצאות האמת, שלטונו של נתניהו בסכנה ממשית.
בכחול לבן עסוקים בקרבות פנימיים, אבל מצליחים לשמור על מעמדה כמפלגה הגדולה השווה לליכוד, וכאלטרנטיבה היחידה להחלפת השלטון. אף שבלוף הרשימה המאוחדת כבר התגלה, מצליחים יאיר לפיד ובני גנץ לנקז אליהם את מרבית מתנגדי נתניהו, בעוד שלמפלגות האחרות בגוש השמאל נותרים רק הפירורים.
העובדה שמפלגת העבודה לא מתרוממת מאז תוצאות האמת של הבחירות האחרונות, מעידה על קמפיין בעייתי שלא מספק את הסחורה. בעוד שבמפלגה שניצבת משמאלה, המחנה הדמוקרטי, נראים המועמדים רעבים ואגרסיביים, בכחול לבן ובעבודה מנומנמים ומעבירים מסרים שלא מצליחים לחדור. כחול לבן קיימת בעיקר בזכות האינרציה, ואילו העבודה מדשדשת בחוסר הצלחה בולט לקצור את מפלגת כחול לבן, המנהלת את הקמפיין השלומיאלי ביותר במערכת הבחירות הנוכחית.
בשבועיים האחרונים הכל יכול להשתנות. סדר היום יהיה, ככל הנראה, זה שנתניהו יכתיב, והקרב בין המפלגות הגדולות יהיה קשה יותר וצמוד יותר. בשורה רעה למדי למפלגות הלוויין: העבודה והמחנה הדמוקרטי משמאל, וימינה מימין. כולם יצטרכו להעניק מנדטים יקרים, בעל כורחם, למפלגות הגדולות, ולא נראה שיהיה בכוחם לעצור זאת, אלא אם יתרחש נס. וחודש אלול הוא זמן לא רע להתחיל להתפלל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו