העיתונות החופשית בישראל נמצאת בסכנה. זו לא קלישאה או רטוריקה היסטרית, כי אם עובדה ואמת היסטורית. למצבה הרעוע של התקשורת החופשית בישראל אין אח ורע בעולם המערבי, והמאמצים בשנים האחרונות מצד גורמים רבי כוח לצמצם את החופש ולהדק את הפיקוח, רק מעצימים את הדאגה.
התרגלנו לקבל זאת כעובדת חיים, אבל שימו לב לאבסורד: שתי התחנות הארציות היחידות בישראל נשלטות על ידי הצבא והממשלה. העורך הראשי של התחנה הצבאית מכונה בפומבי "מפקד הרדיו", והשדרנים בה נבחרים בהליך "גיוס" של חיילי חובה. התחנה הממשלתית מכונה "תאגיד", והיא פועלת מכספי משלם המסים, אך לנבחרי הציבור אין כמעט יכולת לפקח על הנעשה בה.
הלאה. מעבר לערוצים הציבוריים, גם ערוצי הטלוויזיה המסחריים בישראל, שנמצאים בבעלות פרטית, נשלטים על ידי רשות ממשלתית דרקונית המנהלת באמצעות רגולציה חונקת את מעט תחנות השידור הפועלות. הרגולציה הזו קובעת מה לשדר, מתי, באילו היקפים, ואפילו מה מותר ומה אסור להגיד. רק לאחרונה, ערוץ 20, שקיבל רישיון לשדר "יהדות", נאלץ לנהל מאבק ולהוביל שינוי חקיקה כדי שירשו לו לשדר מהדורת חדשות, לנוכח התנגדות עזה של עיתונאים ותומכי "חופש עיתונות" אחרים. אגב, מי שלא מציית לתכתיבי התוכן של הרשויות הממשלתיות, נקנס בהיקפים של עשרות ומאות אלפי שקלים. באתר הרשות השנייה נאמר שהיא פועלת "לקדם ערכים חברתיים ותרבותיים בתקשורת המסחרית", ומי שחורג מהקו ה"ערכי" וה"תרבותי" שלה - ייענש.
ההגמוניה המובנית במערכת זו כה חזקה, עד שכתב ימני בולט רואה כאירוע בעל חשיבות את העובדה שמנכ"ל תחנת השידור שלו מבקש ממנו "להשמיע את דעתו" בשידור, ולא מבין שעצם הבקשה מעיד על עומק הבעיה. מלהגים על "גיוון" בתקשורת, ולא מבינים שזה מסך עשן שנועד למנוע את החופש שלה.
אבל הדבר המטריד ביותר בנוגע לעתיד העיתונות החופשית, הוא העובדה שהתומכים הכי גדולים של המערכת הטוטליטרית הזו הם לא אחרים מאשר העיתונאים עצמם. הם מדבררים את המערכת, מגבים את החלטותיה, ופועלים ללא הרף לשימור שליטתם בתקשורת. עיתונאים החורגים מהקו מותקפים, כלי תקשורת שלא משרתים את "הערכים הנכונים" עומדים לדין מול "מועצת" העיתונות (גוף שאפילו שמו נראה כלקוח מכתבי אורוול), אחרים זוכים לעצומות וקריאה לפיטורים, והכל בשם "הקולגות". כמובן.
למרבה הבושה, אפילו קודמה בישראל הצעת חוק שמשמעותו המעשית היתה סגירתו של העיתון שאתם קוראים; הצעה שעברה קריאה טרומית בכנסת. זהו, פחות או יותר, המעשה החמור ביותר שמשטר דמוקרטי יכול לעולל לחופש הביטוי. זה משטר "החופש העיתונאי" בישראל, ובזאת יש להיאבק.
דורשים מאיתנו כעת לגנות בתוקף "מתקפה" על התקשורת. "רוצים לשחרר את השוק?", אומרים לנו, "בסדר. אבל תעשו את זה בנימוס". תמיד עדיף להיות מנומס, אבל צריך לזכור שזה לא יעזור: גם כשאנחנו מנומסים, מנומקים ומצרפים הערות שוליים, קוראים לנו "ארדואן" או "מוסוליני", וגם כשאנחנו מקיימים דיון ענייני אנחנו "1984" או "פאשיסטים". "תהליכים" ו"גרועים מחמאס או מאיראן" או "סכנה לדמוקרטיה" נשלפים פה מדי יום. רק הסרה מלאה של מערובות המדינה והרגולציה המשמרות את ההגמוניה של השבט הנאור, תבטיח חופש אמיתי לעיתונות הישראלית.
