התבהלה התקשורתית: סולידריות בע"מ

כל מי שחירות הביטוי וחופש העיתונות יקרים לליבם, לא יכולים להתלהב מההתקפות הקשות והאישיות של רה"מ נתניהו על העיתונאי גיא פלג, ועל התקשורת באופן כללי. עיתונות חופשית היא תמצית ההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה, ולכן כל סוג של איום, השתקה או דה־לגיטימציה של עיתונאים וגופי תקשורת, פסול. 

הבעיה היא שהתקשורת הישראלית מעולם לא היתה נאמנה באמת לערכי החופש והחירות שהיא נושאת כעת על כפיים בפאתוס נרגש. מאז עמדתי על דעתי ועד היום, אני רואה את העדר התקשורתי בישראל חוטא פעם אחר פעם בהטיה, מגמתיות והשתקה של מי שמסרבים להתיישר לנתיב השמאלי. 

"התנהלות התקשורת בבחירות 2015 היא מחדל יום הכיפורים שלנו", תמצת ב"מעריב" הפרשן קלמן ליבסקינד את תפקודה אך לפני 4 שנים. "תיק 4000 (בזק־וואלה) ותיק 2000 (נתניהו־מוזס) חשפו לעין כל את הריקבון שפשה בחלקים נרחבים בתקשורת הישראלית. אם התקשורת לא שינתה את דרכיה, מה היא רוצה מנתניהו?", תהה כתב דה מארקר, נתי טוקר. זוהי, אפוא, המסגרת הכללית, והנה כמה פרטים. 

העיתונאי אראל סג"ל (הכותב גם ב"ישראל היום") שבר שיאי רייטינג בגלי צה"ל, אלא שהברנז'ה הוותיקה לא בדיוק קיבלה אותו בזרועות פתוחות שם, בעיקר בגלל דעותיו. בהמשך, כשהתעקש לחשוף פרטים ולשאול שאלות סביב פקעת אהוד ברק־קרן וקסנר־ג'פרי אפשטיין, סומן כאובססיבי על ידי ה"קולגות", שבמקום להדהד את ממצאיו על סקנדל שבו מעורב ראש ממשלה לשעבר, התמסרו כליל לדיווחים על בעיות הנימוס במשפחת נתניהו. זה הסטנדרט הקולגיאלי והמקצועי גם יחד. ישנם אחרים, כמו אברי גלעד או עירית לינור, שלא לדבר על יעקב ברדוגו, שמעזים לשנות דעה או לחשוב אחרת, ונקשרים יום־יום לעמוד הקלון, ללא רחם. 

נכון, בעולם מתוקן ראש ממשלה לא אמור לקרוא לחרם על ערוץ תקשורת. אלא שהעולם לא כל כך מתוקן, וכל ילד מכיר את ההטיה האנטי־נתניהואית המאפיינת את מי שהיום חרדים כל כך לחופש הביטוי. 

כי חוסר האמינות והחד־צדדיות היו ונותרו לב העניין. מי שהיום דואגים בכאילו לגורלה של רשת הטלוויזיה החזקה בישראל, הגיבו במשיכת כתפיים כשחרב התהפכה מעל ראשיהם של כלי תקשורת אחרים. מתחנת הרדיו ערוץ 7, ששוטרים נשלחו על ידי שרת התקשורת שולמית אלוני (מנהיגת השמאל הנאור, כן?) להשתיק אותה, דרך איום הסגירה של ערוץ 20 או הקריסה הכלכלית של "מקור ראשון", ועד, כמובן, החוק הבלתי נתפס לסגירת "ישראל היום", שרבים ממחוללי הפאניקה הנוכחית שותפים לדה־לגיטימציה השיטתית כלפיו וכלפי כותביו. בכל הצמתים הגורליים הללו, כשקיומם של כלי תקשורת היה מונח על הכף, מוקדי הכוח של התקשורת הישראלית שתקו שתיקה רועמת, במקרה הטוב. 

יש כמובן מכנה משותף אחד לכל כלי התקשורת הנ"ל: הם נוטים לימין. מאידך, היה כלי תקשורת אחד שהברנז'ה כן נחלצה בלהט להצילו מסגירה, אף שקרס כלכלית, וקראו לו ערוץ 10 (כיום 13). על כך נאמר, "אתם כבר יודעים למה", וגו'.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו