זר כי יטה אוזן לתקשורת הישראלית בשבועות האחרונים, יזהה בקלות את אויב העם התורן: היהדות, הדתיים, והנורא מכל: השד ההדתי. השד הזה, שמנופח גם בשגרה על ידי כמה חילונים מקצועיים, שהפכו את צעקות ה"זאב, זאב", כלומר "הדתה, הדתה" לקריירה, התנפח לממדי מפלצת במערכת הבחירות. המופע האחרון והמזעזע של ההיסטריה המדומה הזו, הוא המלשינון שפתחה מפלגת "המחנה הדמוקרטי", הקורא לאזרחים ישראלים לצאת ולבלוש אחרי ביטויי יהדות במרחב הישראלי, רחמנא לצלן, ולדווח עליהם לקומנדו החילוני של המחנה הדמוקרטי. שאלת היהדות ומקומה בישראל ובמרחב הציבורי היא משמעותית מאוד. חובה לטפל בה במערכת הבחירות. אבל קמפיין ההפחדה והשנאה לא ענייני, וכל שהוא גורר הוא שנאה ליהדות וליהודים (דתיים).
הדתה היא מילה חדשה יחסית. רק ב־2006 היא אומצה רשמית לעברית על ידי האקדמיה ללשון, אבל דומה שהיא נקלטה היטב בשפה העברית. זאת, בעיקר הודות לכמה חילונים מקצועיים, שעבורם כל סממן של יהדות במרחב הציבורי הוא ביטוי נוסף לתהליך של הדתה, שסופו - כך הם מהלכים אימים - חזרה בתשובה שלמה של המדינה על מוסדותיה. וכך, בשנים האחרונות אנחנו מגלים פתאום הדתה תחת כל עץ רענן. בצבא יש הדתה; במערכת החינוך יש הדתה; באקדמיה יש הדתה; בשכונות ובכיכרות הערים החילוניות יש הדתה, בקיצור, איפה לא. מתברר שקמפיין ההפחדה של השד ההדתי נושא פירות. במדד הדמוקרטיה הלפני־אחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, סברו 79 אחוזים מהחילונים ש"הדתיים משתלטים על המדינה". אפשר להניח שהמצב רק החמיר מאז.
המציאות הישראלית הממשית, לא זו הנשקפת מטורי כמה כותבים בעיתונים או כתבות האימה בערוצים מובילים, שונה. המרחב הציבורי הישראלי חילוני מאוד, והחילון שלו דווקא מעמיק עם השנים. הסטטוס־קוו בדת ומדינה מת מזמן. פסיקות של בית המשפט והחיים החילוניים עצמם נגסו בו בכל פה: המסחר בשבת פורח, ובכמה ערים יש תחבורה ציבורית; מספר הנישאים ברבנות יורד, ברחובות הערים מצעדי גאווה, ולבני זוג חד־מיניים יש יותר זכויות מאשר ברוב מדינות העולם; מונופול הכשרות של הרבנות נשבר והשוק נפתח למעשה לתחרות, ובצה"ל כ־85 אחוזים מהתפקידים פתוחים בפני נשים. גם במערכת החינוך החילונית לא נראה גל גורף של חזרה בתשובה.
הסממנים הדתיים שאכן קיימים במרחב הציבורי ובטקסים רשמיים, והתכנים היהודיים במערכת החינוך, מתקבלים על ידי רוב הישראלים בזרועות פתוחות. ישראל היא היום חילונית יותר, אבל חילונית־מסורתית; כזו שבה היהדות היא חלק משמעותי מהזהות, ודת ומנהגים ומקורות יהודיים רצויים בה ומבוקשים.
מאז הקמתה, יש בישראל מאבק על אופייה היהודי של המדינה, ועל האיזון בין יסודותיה היהודיים לאלו הדמוקרטיים. אין ספק בחשיבותו של הדיון, בימי שגרה בכלל ובמערכת הבחירות בפרט. יתרה מזו, השאלות הללו צריכות לעמוד לנגד עיני הבוחרים, והמערכת הפוליטית צריכה להכריע בהן - ולא בית המשפט העליון, כפי שהיה בשנים האחרונות.
אבל הקמפיין האנטי־הדתי הנוכחי של "המחנה הדמוקרטי" רחוק מלעשות את זה. במקום דיון ענייני בסוגיות עצמן, הוא בוחר בדרך של שנאה והפחדה. נושאי הדגל שלו כבר לא מבחינים בין יהדות, דת ודתיים. מבחינתם הדתיים כולם פסולים, כולם מסוכנים, כולם חשודים בדבר הנורא מכל, הדתה.
מלשינון ההדתה המגוחך הוא חלק מקמפיין מסוכן, שכמו במשטרים אפלים, שואף לשסות את האזרחים אלו באלו, ולחרחר איבה, אימה ופחד באמצעות הלשנה. טוב למחוללי הפאניקה מהדתה, יחד עם שאר הזועקים בשער, אם במקום לשנוא ולהפחיד, יקיימו דיון ענייני שיוביל אולי להסכמות, ולפחות לא ילבה פחד ושנאה.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
