ספרו של עקיבא ביגמן (הכותב בעיתון זה) על מדיניות החוץ של בנימין נתניהו, הוא חלק ממגמה של סיכום פועלו של ראש הממשלה, לפחות עד לנקודה זו. שתי ביוגרפיות ראו אור בסמיכות: האחת של אנשיל פפר ("הארץ") והשנייה מאת בן כספית ("מעריב"). אפשר להוסיף לשני אלה גם את אילן כפיר, המתאר בספרו "סופה בדרך לאיראן" את המאבקים בהנהגת המדינה על תקיפת הגרעין האיראני.
עקיבא ביגמן שונה מקודמיו בנקודה פעוטה: הוא לא עוסק בסופת הרכילות והפוליטיקה סביב מנהיגותו של נתניהו, אלא בדבר האמיתי - מדיניות החוץ של ישראל בעשור של נתניהו. העניין המיוחד הוא בכך, שיותר מאי פעם בעבר מדיניות החוץ מזוהה אישית עם נתניהו.
בספרו "כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה", הוא מתאר את הצד האפל של הירח; כלומר, את ההיבט העיקרי של מדיניות נתניהו, שהוטל עליו איפול מצד תקשורת שרואה את המציאות דרך החור של פרשת הבקבוקים. זה תהליך שקרה בזירה הבינלאומית והפך את ישראל ל"כוח עולמי עולה", כפי שראש הממשלה חוזר ואומר. זה מסוג הספרים שהיה מגיע להם שם קצת יותר מתון וענייני, ולא כזה שלקוח מיציעי הכדורגל.
מה שביגמן מראה זה כיצד תרגם נתניהו את האמונה שלו, שהעולם מסוכן לחלשים ואילו עם החזקים עושים בריתות, לדיפלומטיה אינטנסיבית בפרופיל גבוה. ישראל מינפה את העוצמות הביטחוניות, הכלכליות והטכנולוגיות שלה לכוח מדיני. נתניהו ניצל את היכולת הלא־קונבנציונלית שלו כדי להטות את הזרם הבינלאומי שוב נגד איראן.
לפי אחד ממתנגדיו של נתניהו, הדיפלומט לשעבר אהרון דיוויד מילר, נתניהו הצליח להציג בצורה אמינה את התנועה הלאומית הפלשתינית כמפוצלת, לא אמינה וחסרת יכולת לספק את הסחורה בכל מה שקשור להסכמים. מילר כתב זאת בצער, כמי שהיה שותף בצד האמריקני לתהליך אוסלו, אך קשה להתווכח עם סיכום כזה. אבל מה שנתניהו הוכיח, בשונה מקודמיו, זה שניתן ליצור למדינת ישראל מדיניות חוץ. ידועה אמירתו של הנרי קיסינג'ר, כי לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. וכשכלול של האמירה הזאת, לישראל היתה בעבר העדפה ברורה למדיניות צבאית־ביטחונית שתמיד גברה על שיקולים דיפלומטיים.
אבל האמת היא - ופה חסר ממד היסטורי בספר של ביגמן - שלראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון היתה מדיניות חוץ. הפעלתנות הצבאית כיסתה על מדיניות חוץ ברורה: העדפה של המערב על פני המזרח הסובייטי או הפרו־סובייטי. בניית הברית הידועה של מדינות הפריפריה שמעבר למעגל הראשון, הערבי. הברית הצרפתית ליום סגריר, והיחסים המיוחדים עם "גרמניה האחרת".
ראשי הממשלה עד נתניהו התרכזו בבט"ש, ונתניהו הוכיח שאפשר להמציא לישראל מדיניות חוץ, שההישג הגדול ביותר שלה איננו רתימת הנשיא האמריקני למאבק נגד הגרעין האיראני, אלא המרחב המדיני הבטוח שנתניהו השיג עבור כוחות הביטחון בסוריה, בעיראק ובלבנון. כשפוטין הכניס את חיל האווויר שלו ואת בסיסי הטילים בספטמבר 2015 לסוריה, היתה הסכמה שחיל האוויר הישראלי איבד את עליונותו. זה לא קרה.
ביגמן מכסה בצורה מלומדת חלקים חשובים במדיניות נתניהו. ההפתעה האמיתית היא, שכל זה הוא בגדר חדשות לציבור הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
