בשקט. בדממה. בלהיות נוכח נפקד, הכי גבוה אבל הכי נמוך. בלי לומר מילה, כי כשפותחים את הפה, אז גם עלולים לטעות. כך שומר גנץ על כוחו בסקרים.
נכון, יש לו סיבה טובה לא לדבר. בכל פעם שהוא ניסה לעשות זאת, זה לא עבר מי יודע מה. מצלמות לא עושות לו טוב, גם לא מראיינים. קשה להיות לא רהוט בעידן של טלוויזיה ורשתות חברתיות. וגם חם. סוף אוגוסט. אנשים כבר אחרי סבב אחד של בחירות, הדם כבר הוקז. מורים מאיימים בשביתות וצפוף ואין לאן לברוח ולציבור אין סבלנות, אז למה צריך להעיר דובים מרבצם? תנו לזה לעבור בשלום, לסבב הזה. תנו לנו לא להרגיז אף אחד.
והאסטרטגיה עובדת. לפי הסקרים, מפלגת כחול לבן מחזיקה מעמד יפה ומקבלת את אותו מספר מנדטים כמו שמקבלת מפלגת הליכוד. הם צירפו את כחלון, נתניהו מככב בסרטונים מבריקים, ובכל זאת לא פותח פער מהיפהפה האדיש. במחזה של קוקטו אומר הגיבור: "הוא עוזב אותה, נוטש אותה, ובכל זאת היא אוהבת אותו. עם כל האכזבה שלה ממנו, בכל זאת היא אוהבת אותו". זה תיאור שמתאים למערכת היחסים שבין נתניהו למצביעי הליכוד, אבל באופן פרדוקסלי גם לקשר שבין גנץ למצביעיו.
אם מנתחים את תוצאות הסקרים, מגיעים למסקנה ברורה: חלק די נכבד מהציבור הישראלי רק רוצה שקט. אנשים קצו במלחמות, באלימות מילולית, במלחמת ההתשה. חלק מהציבור פשוט לא מעוניין באמת לפנים, ישר לפרצוף.
אהוד ברק העיר את מערכת הבחירות הזאת. הוא היחיד שדיבר ומדבר בתקיפות ובקול ברור, נוגע בנקודות הכואבות שמפריעות לרבים מאיתנו. ובכל זאת הוא לא מצליח לסחוף אחריו מצביעים. נדמה שרבים שקצו בשלטון נתניהו מקשיבים לברק, אבל מצביעים לגנץ. יש לזה קשר הדוק לאופן שבו אנשים מתרשמים מאישיותו של ברק, אבל יותר מכל יש לזה קשר לתחושה שדי, שאי אפשר יותר לשמוע, שהלב והמוח צרים מהכיל. זה כמו לסיים מערכת יחסים מורכבת וסוערת, כזאת שבה נפרדים וחוזרים ורבים ומשלימים, ובסוף כבר מותשים מהכל, יותר מדי. אחריה רק מחפשים משהו רגוע, נטול דרמות, מתפללים ומצפים ומקווים לשעמום.
בני גנץ הוא ערב רגוע מול הטלוויזיה, עם כוס תה ועוגת שמרים מהסופר. רגליים על השולחן, כרבולית, חלונות סגורים היטב כדי שהמציאות לא תיכנס, חלילה. ברקע מתנגן לו שיר, "שלח לי שקט טוב מוגן, שלח לי שקט מענן". אבל בווליום נמוך. לא צריך חזק מדי, בכל זאת סוף אוגוסט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו