זמן קצר אחרי שליברמן מונה לשר הביטחון, ישבתי באולפן "הפטריוטים" עם חברי הפאנל וקראנו יחד ציוץ מודאג של גולשת מהשמאל. הגולשת הביעה חרדה איומה מ"ליברמן האיום - שר המלחמות", וראתה במינויו סוג של אפוקליפסה שמחכה להתממש.
אפשר היה להבין אותה. במערכת הבחירות שקדמה לכך, הושתת הקמפיין של ליברמן על מסר אחד בלבד: עונש מוות למחבלים. המילים "ערבי", "מוות" ו"חיסול" הופיעו בכל הסרטונים שלו, יחד עם עיניו הרושפות וחיתוך דיבורו המוכר. מוזר ככל שיישמע, החרדים לא עניינו אותו אז, גם לא מדינת הלכה. בחלוקת הקשב הביזארית של הפוליטיקאי הזה, למדינת ישראל היתה אז רק משימה אחת: לחסל מנהיגים ערבים, לחסל מחבלים ערבים ולחסל ערבים באופן כללי.
חברי הפאנל באולפן גיחכו נוכח הציוץ המבוהל של הגברת מהשמאל - אבל לא בגללה, אלא בגלל ליברמן. כיוון שרובנו באולפן נמצאנו על הצד הימני של הספקטרום הפוליטי, ידענו דבר אחד שהיא לא ידעה: ליברמן הוא הילד שמבטיח הבטחות גדולות בערב, ולא מממש אותן ביום שלמחרת, בעיקר כי הוא ישן עד הצהריים וגם אז מתקשה להתעורר. הוא לא עומד להיות שר המלחמות, הוא עומד להיות שר החלומות במקרה הטוב.
כמעט בכל משפחה יש ילד כזה, "שישן על הספה בבית הוריו", מפריח הבטחות משכנעות נוסח "מחר על הבוקר אני פותח את העסק שעוד יהפוך לקונצרן", ואז ישן בעונג עד שעות הצהריים המאוחרות, מתעורר, משוטט קצת ברחוב בחוסר מעש וחוזר להבטיח בערב להוריו המודאגים שממחר הכל עומד להשתנות ובלבד שיניחו לו להירדם לילה נוסף על הספה.
במשפחת הימין לכולם כבר היה ברור שהילד הזה הוא ליברמן, וזו בדיוק הסיבה שמ־15 מנדטים, מפלגתו מדשדשת סביב אחוז החסימה. הוא הבין שהימין גירש אותו מהספה הנוחה, הקרדיט אזל, הוא עומד להיעלם בבחירות - אז הוא המציא את עצמו מחדש.
הוא יצא מהבית ודפק על הדלת של השכנים משמאל. הטקטיקה אותה טקטיקה, הליברמן אותו ליברמן, הבטחות הסטקאטו בעלות המסר הפשטני והדמגוגי הן אותן הבטחות - הוא פשוט החליף את ה"ערבי" ב"דוס", והוכנס במאור פנים לסלון של השמאל. המצעים כבר מסודרים על הספה, רק תטפל לנו בחרדים האלה שיושבים על הקופה הציבורית.
בימין מביטים ב"מייקאובר" הזה ברגש מעורב של חמלה ושמחה לאיד. במקומות מסוימים הוא ממלא אולמות יותר מלפיד בימיו הטובים. התקווה באוויר, הכוכב נולד, תכף הוא יקבל המון מנדטים ויחזור לישון. הוא מתפאר שיכול היה להיכנס לממשלה ולהפוך לשר, אבל העדיף לבחור "בעם" במקום בעצמו. מה שהוא לא מתאר זה את הדופק המהיר שלו ערב הבחירות: יעבור או לא יעבור את אחוז החסימה?
ליברמן לא מעוניין לשחזר את הדופק העצבני הזה, אז הוא לקח הימור גדול, המציא את עצמו מחדש, ועד שהשמאל יריח את הבלוף - יש לו עוד כמה שנים טובות לישון על הספה עד הצהריים, ולהפריח הבטחות בשעות הערב.
