הרב קוק והרצל, שבזי ואהוד בנאי, בובר ולאה גולדברג • תוכנית "מורשת" של משרד החינוך זוכה לביקורת על "הדתה" • אבל עיון בה מגלה כי היא ארגז כלים חשוב במסע לבית התרבותי שלנו
מקורות שהתהוו באופקי מרחבינו ובתרבויותינו השונות, פרוסים כתולדות עמנו שכבות־שכבות. כל תקופה מטילה עליהן את עולמה, מותירה את רישומה. והחופר בהן הוא כמוצא שלל, גם כזה שלא הוטמן שם כלל: ספר הספרים, הספרות החיצונית, המדרשים, הפיוטים, פרשנות ימי־הביניים, ספרות הדרשות והדרוּש, ספר הזוהר והספרות הקבלית, החסידית, המשכילית, הספרות העברית. כל תקופה היכלים של מכמנים.
הרשת גועשת על תוכנית הלימודים "מורשת" (לתרבות יהודית ישראלית). נכתב כי התוכנית היא "החלטה מופרעת", "אחד ממכשירי ההדתה האפקטיביים ביותר", "טלטלה בעולמנו". ועדת התוכנית, בראשות פרופ' רון מרגולין, שקדה עליה רבות, בתקווה שמקטרגיה ישקדו לעיין בה. קראתיה לפני ולפנים, כיתות א' עד ט'. הלוואי שהיה בתוכנית־לייט יפה זו, מעט ממה שהפורום החילוני וכל חרדֵי ההדתה טוענים שיש בה. זה כמובן רק היה הופך אותה למושכת ולמרתקת עוד יותר.
לא לאבד את המפתחות למקורות. מרטין בובר (במרכז), כשלצידו הנסיכה ביאטריס, הנסיך ברנהרד ומלכת הולנד יוליאנה, 1963 // צילום: מתוך ויקיפדיה
זוהי תוכנית מיינסטרימית מאוד, מאסט לכל אדם־יהודי־ישראלי־אוניברסלי. מי שמתנגד לה, ייתכן שלא הרכיב את משקפיו לקרוא בה היטב; או שהרכיב משקפיים פוליטיים מדי; שמא הוא עצמו כבר עיוור ותועה שאינו רוצה או יכול לקרוא שפת האוצרות האצורים בה. המתבונן בתוכנית לעומקה יזהה בה את כל אותם נכסי צאן ברזל מכוננים של העם היהודי. לראשונה מפרסום מסקנות דו"ח שנהר (1994) ניכרת בה התמודדות מקיפה ורציפה עם שאלות קיומיות של זהות, של אחריות ושל ערכיות. השיח הערכי, הן היהודי, הן הישראלי והן האוניברסלי - הוא העוגן המרכזי של התוכנית.
הנה מקצת מענייניה: יצירות מופת בארון הספרים, מעגלי החיים, לוח השנה העברי, "התרבות היהודית והישראלית תילמד מתוך גישה פלורליסטית, פתוחה וביקורתית, מתוך נאמנות לערכים הומניסטיים כלל אנושיים... קיימת [בתוכנית] התייחסות לדיאלוג בין מזרח ומערב, בין חלקי החברה היהודית לישראלית, ובין ישראל והעולם..." (כך נכתב במבוא).
והנה מקצת הדמויות המעטרות את הפסיפס: הבעש"ט, ר' נחמן, סולובייצ'יק, הרב קוק, בובר, השל, הרצל, א"ד גורדון, שבזי, ביאליק, טשרניחובסקי, רחל, גולדברג, זך, שמר, אהוד בנאי, קובי אוז, אלבר קאמי, עמנואל לוינס, ז'אן פול סארטר, ז'אק דרידה. על מה ומי המהומה?
לדרוש מהמורים
היהדות טִבעה רצף של מופעים העסוקים ביצירה בלתי פוסקת, אך גם בשמירה על חִיותה וחיוניותה של יצירה זו. זו איננה יצירה קפואה או אליטיסטית אלא מופצת ומונגשת, מתחדשת ומתפרשת. עולמות שלמים נדחסים לקורפוסים עצומים. מכאן, אוצר אדירים של כתבי־יד לשם העתקה והפצת המקורות; מאה שנים ממרוצת המצאת הדפוס כבר ניצבה לעם היהודי תשתית אדירה של בתי־דפוס לספרים באות עברית; ז'אנרים שלמים של מסורות על־פה למסירת הסיפורת היהודית; היווצרות נמשכת של לשונות יהודיות ייחודיות, בצד לשון הקודש, שלהן תפקיד בהנגשת המקורות לקהילה הלוקלית (לאדינו, יידיש, איטלקית־יהודית, פרסית־יהודית ועוד); מפעלי תרגום ומפעלי כינוס ועוד.
כל זאת למעננו. ואנו בוגדים ביצירה זו, כגבר התר לארץ חדשה, מותיר אחור אישה אהובה נטושה. מלאכת השקעה חומרית ונפשית של אלפי שנים אנו מכחידים במאה אחת. בדיוק כמו נזקי הטבע שמאה זו הותירה, זנים שלמים שהדבירה. ידע היסטורי, ספרותי, לשוני, אנושי. עולם שלם של אופני הגות, תרבות, דמיונות - הולך לאיבוד.
אנו מזדעקים געוואלד - סכנה אורבת לילדינו הרכים והכסילים שמייד מפסיקים לחשוב. לוּ רק היינו מסוגלים להבחין בסכנה הברורה האורבת לפתחנו כשאנו נוטשים ומכחידים את מקורותינו, אולי באמת היינו נחרדים (הערה: הדברים מנוסחים בלשון חילונית אך מיועדים גם לדתיים). היינו אמורים לצעוק צעקה מרה על מוסדות החינוך שלנו ושריהם שאינם מספקים לנו שירותי חינוך כראוי. היינו אמורים לזעוק בעצמנו לשעות מ־ו־ר־ש־ת; היינו אמורים לדרוש את המורים המעולים ביותר שילמדוּנוּ שעות יקרות אלה; בדיוק כשם שאנו צועקים לעוד מיטות בבתי החולים ומבינים את חשיבות הצורך ברופאים המשכילים והמשוכללים. לפי שאוצרות רוח אלה הם כמזור לנפשנו.
גלות הספר
הרצח האדיפלי של מורשת האבות, שהחל בתקופת ההשכלה והמפעל הציוני - עדיין מפעפע בנו. התנועה החילונית המתכחשת למורשת, ביקשה יהודי של שרירים ולא של ספרים, ועד היום חשה תבהלה מכל דבר שיש בו ארומה יהודית. לכן היא נקטה לשון "הדתה", לפי שקהתה מלהבחין בגווניה השונים של היהדות: הגות, אמונה, פולקלור, מיסטיקה, פרקטיקה. הכל מִישְׁמָשׁ אחד גדול - הדתה.
לאבותינו בגלות היה הספר לְבַיִת. אכן אין לנו קיום ללא בית פיזי, אולם המקורות הם הבית הרוחני שלנו. והחיים מחוץ למקורות גם הם כגלות. בעיניי, גלות הספר. אם רק היו בידינו המפתחות לפענח מה אנו מבקשים לנטוש, היינו מתגעגעים ובוכים אל הספרים, כבכֹה העם הגולה אל ארצו.
זוֹ הטלטלה צריכה לטלטל כל יהודי. כשרוב העם (מכל המגזרים: חילונים, דתיים, חרדים) מאבד את המפתחות למקורותיו. היות שמאיתנו, כהורים, ניטלו המפתחות לפעור את השערים, איננו יודעים אפילו מה ילדינו מפסידים.
תוכנית "מורשת" מבקשת למסור בידינו ארגז כלים מהוקצע יותר, כדי שנוכל לקחת חלק במסע, לחוש בני בית בתרבותנו, לשנות ולהשתנות, לבקר וליצור מחדש. כך אפשר שניחשף גם אל הזר, אל השראות הדדיות, כיצד שוחחו ביניהם העמים, הספרים והתרבויות. אפשר שנגלה כי כל תולדות הטקסט היהודי הוא סך הפכיו, תזה ואנטיתזה, דחף משגע לפולמוס ולפוליסמיות. או אז גם היינו יכולים ליהנות יותר מש"י עגנון ומתומאס מאן.
פרדוקס המאה ה־21 הוא שאנו בעידן הזונח והמשמר, עידן הדיגיטציה והמִחשוב, וכל המחשבה היהודית כולה מאוחסנת ומאורכבת בלחיצת כפתור. מאגרים שלמים של פרויקט הספר היהודי, עשרות אלפי ספרים רק ממתינים במרחב הווירטואלי לקורא הסקרן. אין צורך לשחוט פרה טהורה כדי לכתוב על עורה. אפילו לא חייבים לרוץ לקנות את הספר. קליק קלאק. אם לא במוח ובלב לפחות במחשב.
כמה נפלא לימוד המקורות במאה ה־21 דווקא משום שלא חייב להיות דבר בינו לבין הדת. לגמוע מהמקורות מתוך הווה חילוני. ניתן לחתור קדימה ואחור במקור, ניתן לחתור תחת המקור. כעת בעידן הדיגיטלי באמת יכול האדם המודרני להשיג ולהסיג ללא גבול.
ד"ר רונה טאוזינגר היא חוקרת ספרות, יהדות, תרבות ואמנות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו